צוק איתן / צילום: רויטרס
עלות מלחמת "צוק איתן" ונזקיה הכלכליים המקיפים טרם ברורים לגמרי. כל מספר של כמה מיליארדים זוכה. משרד הביטחון דורש יותר מ-8 מיליארד שקל תוספת לשנה הבאה. בעוד הנזק הישיר הוא קטן יחסית, בעיקר בזכות כיפת-ברזל, כ-50 מיליון שקל, הנזק העקיף הולך ומתגלה בהדרגה. המדינה תפצה על הנזקים בכמה מאות-מיליוני שקלים, אבל הפגיעה במשק היא עמוקה יותר, והיא תסתכם במיליארדי שקלים. העלות הכוללת עלולה להגיע לכ-20 מיליארד שקל.
גם אחרי שהמלחמה תסתיים, קרבות גדולים עוד מחכים לישראל. המלחמה החדשה מחברת בין החזית הצבאית לבין החזיתות המדינית, הכלכלית, המשפטית וההסברתית. באופק המדיני והכלכלי מסתמנים עננים, מצבה המדיני של ישראל נפגע קשות.
מדינות באמריקה-הלטינית החזירו שגרירים. באירופה ספגנו גינויים ממדינות ידידותיות, בין ישראל לארה"ב נחשפו מחלוקות עמוקות. באו"ם, במועצת זכויות האדם שלו ובארגונים לא-ממשלתיים כמו אמנסטי ו-Human rights watch ישראל היא ה"בריון השכונתי". חודש הלחימה שחק את התמיכה שנהנינו ממנה בימים הראשונים, והפך אותה על פניה.
בשנים האחרונות נתונה ישראל למתקפה מדינית-כלכלית ולמסע של דה-לגיטימציה שמריצה תנועת החרם האנטי-ישראלית, ה-BDS (חרם, משיכת השקעות ועיצומים). אנחנו נוטים להתעלם מכך, וזו טעות. ישראל, מדינה תלוית יצוא, שהסתכם בשנת 2013 ב-66.8 מיליארד דולר, אינה יכולה לעבור על כך לסדר היום.
תנועת BDS מקבלת עתה חיזוק ממקורות נוספים; רשת הקפה סטארבאקס מאוימת בחרם צרכני, נשיא דרום-אפריקה לשעבר קורא לחרם צרכנים על ישראל, 400 אלף איש טענו את "Boycott", אפליקציה המאפשרת להם לזהות מוצרים, בין היתר תוצרת ישראל, ולהחרימם. בעיר בדפורד בבריטניה הכריז חבר פרלמנט בריטי כי בעירו "לא מעוניינים בשום דבר ישראלי", לאתר אינטרנט גרמני (בבעלות טורקית) התווסף אייקון: החרימו את ישראל. בכמה מדינות אירופה מחרימים את פרי המנגו מישראל.
לחרם הכלכלי הצטרף חרם תרבותי, אמנים ביטלו הופעות בישראל, ואמנים ישראלים אינם אורחים רצויים בחו"ל. הספורט הישראלי נאלץ לוותר על אירוח קבוצות זרות, ולנדוד מבירה לבירה בחו"ל. בחזית המשפטית, מינוי ועדת החקירה מטעם האו"ם ופניית הרשות הפלסטינית לבית-הדין הפלילי בהאג מגבירים המצור על ישראל.
ומה אנחנו עושים? מי הגורם שייזום? מי הגורם שיוביל את המערכה הנגדית? זהו, שאין. כשם שצה"ל הדגים בצוק איתן, מערכה כוללת ומשולבת, כך נידרש עתה לעשות בין המערכות הכלכלית, הדיפלומטית, המשפטית וההסברתית. ישראל משקיעה אמצעים דלים מאוד במערך החוץ, שעליו צריך להשתית את המערכה שלאחר המערכה. ב-103 הנציגויות הדיפלומטיות של ישראל בעולם יש 220 שליחים מדיניים(!) ו-216 שליחים שאינם מדיניים, ועוד 1,634 עובדים מקומיים.
תקציב משרד החוץ לשנה השוטפת הוא 1.58 מיליארד שקל, רובו ככולו קשיח, ורק פחות מ-100 מיליון שקל הם גמישים. זהו קומץ שאינו משביע את הארי. עכשיו, כשישראל מדברת במיליארדים לביטחון, כדאי וחשוב *לזרוק איזו עצם* לענייני החוץ. מה בדבר 100 מיליון שקל? זהו שבריר בהשוואה להוצאות המלחמה, אבל בעל ערך מוסף רב במלחמה על מעמדה ועל דימויה של ישראל בעולם.
הגיעה העת לשבור מוסכמות ולהשתמש בקמפיינים בתשלום בתקשורת הכתובה, האלקטרונית והדיגיטלית, לגייס סוכנויות פרסום ויחסי-ציבור בינל' במדינות יעד, לפרוס רשת עולמית של תומכי ישראל, יהודים ושאינם יהודים שבכוחם להניע קהילות גיאוגרפיות ווירטואליות לתמיכה בישראל. הגיעה העת להטיל על גורם-על אחד, מתכלל (אינטגרטיבי), שירכז, שיישא באחריות, ושייעל את המאמצים הבינלאומיים האלה.
למה נדמה לי שאני משחית שוב את דברי לריק? למה נדמה לי כי כמו בעבר אנחנו מצטיינים במאבק הצבאי, קצר הטווח, אך נכשלים כישלון חרוץ בריצה למרחקים ארוכים ובמלחמה שלאחר המלחמה? האם ההיסטוריה תחזור על עצמה?
הכותב, ח"כ מטעם מפלגת העבודה, הוא סגן-יו"ר הכנסת וחבר בוועדת החוץ והביטחון