משה בוגי יעלון / צילום: תמר מצפי
משה יעלון היה אמור לבקר בנחל עוז לפגישה עם אנשי הקיבוץ. הוא לא בא. אנשי הביטחון האישי שלו קבעו שביקור כזה מהווה סיכון לשלומו של השר. בתגובה פרסם תושב קיבוץ נחל עוז מאמר ("ידיעות אחרונות", 26.8.14) שבו תקף את השר על ביטול הביקור. "אם השר שמלווה בפמליה חמושה בכלי רכב משוריינים בוחר לא להגיע אלינו מחשש שייפגע, מה יגידו התושבים הפשוטים?". השאלה היא למה "התושבים הפשוטים" חייבים להגיד משהו.
אפשר להבין כמובן את הכאב והמצוקה המזינים את הטענה. על פניה היא גם נראית צודקת. אתה, האיש שאמר לנו כי אפשר לחזור, אתה נמנע מלקחת חלק בסיכון שהטלת עלינו? הרגשות הללו מובנים. אבל צריך גם להבין את ההבדל בין מנהיג פוליטי לבין התושב "הפשוט". כאשר תושב נפגע זה טרגי, עצוב, כואב. אבל בעיקר ברמה האישית, הקהילתית. אם חבר ממשלה נפגע הפגיעה היא ברמה הלאומית. זה הישג לאויב. ואם חבר הממשלה הוא שר הביטחון מדובר בניצחון של ממש. תראו מה אנחנו עושים מהפגיעות בבכירי חמאס.
חייו של שר בממשלה אינם שייכים רק לו. במיוחד בזמן מלחמה. הוא חייב להיזהר מפגיעה בו בשביל עצמו, אבל גם בשביל המדינה. אם בימים רגילים היה השר, כל שר, נפגע בתאונת דרכים כלשהי - זה סיפור אחר לגמרי.
אין ספק שנעשו טעויות, שהקריאה לתושבים לחזור לבתיהם הייתה מוקדמת ופזיזה. אבל בוודאי שאנחנו, כולל תושבי נחל עוז, לא רוצים לתת את חיי השר כהישג לאויב. כי לאירוע כזה יש השלכות מיידיות גם על הלחימה, ובוודאי על הסיכוי להפסקתה. אז בואו נהיה הוגנים ונאמר ליעלון שבמקרה זה עשה את הדבר הנכון והאחראי.
יש תיאורים שיכולים לחכות
ביום שישי האחרון נהרג בקיבוץ נחל עוז דניאל טרגרמן, ילד בן 4. מכל התיאורים מצטייר ילד שהוא מקסים לא רק במותו אלא בעיקר בחייו. הלב נחמץ. קשה להתנחם. בוודאי למשפחתו. מאז מותו מלאים העיתונים דיווחים עצובים על חייו, על משפחתו, על הטרגדיה לפרטיה. לפרטי פרטיה.
פרסומים כאלה יש הרבה בתקשורת, ולא רק על הילד טרגרמן, ואני תמה. מצד אחד, מטיפים בתקשורת לעמידה נחושה, חזקה. מצד שני, דיווחים כאלה - האם הם אמורים לחזק אותנו? או שהם עלולים לשבור את רוחנו?
אין בכלל ספק שהנפגעים, הרוגים ופצועים, ראויים לפרסום שניתן להם, גם בשבילם וגם בשביל להביאם אל התודעה של כולנו.
זה לא יכול לחכות? האם יש צורך גם היום, היום השלישי לאחר המעשה, להביא עמודים מלאים עם סיפורים ותיאורים שרובם ככולם שוברי לב? לא נכון יותר לפרסם היום את העובדות ואת שמות הנפגעים ואת התיאורים להשאיר לאחר המלחמה?