מפוני גוש קטיף / צילום: רפי קוץ
מזרח לכיש הוא חבל ארץ ריק למדי ולגמרי יפהפה. גם עכשיו, כשהקוץ תפס את מקום הכלנית והירוק הולך ונסוג בפני הצהוב. יורדים מכביש 6 לכיוון קריית גת, נוסעים ביער מחטני ישראלי, בשדות רועות פרות, חולפים דרך כרמים - קודם עוברים את ענבי המאכל של מושב לכיש, אחר כך את כרמי היין של מושב אמציה. כבר אלפי שנים מגדלים ובוצרים ענבים בלכיש. שמשון הגיבור, הרקולס שלנו, היה מסתובב פה, אבק דרכים בתלתליו, משסע אריות ומפתה נשים פלישתיות עד שהוכרע.
במזרח לכיש מוקמים בימים אלה שלושה ישובים חדשים עבור קהילות עקורי גוש קטיף. בני דקלים (לתושבי נווה דקלים), כרמי קטיף (לתושבי קטיף) ונטע (לתושבי תל קטיפא וכפר דרום). הראשון, הגדול שביניהם, כבר ממש נבנה; השני והשלישי עדיין גבעות טרשים והתושבים עדיין בקרווילות, בהרחבה של מושב אמציה, מחכים. תשע שנים להתנתקות והם עדיין בצריפי הקרטון העלובים האלה. לפחות אזעקות ונפילות אין להם פה כמו בניצן, אתר הקרווילות הגדול והידוע ביותר שאיתרע מזלו לשבת בלב הטווח ולספוג טילים המשוגרים מהמקום שפעם היה ביתם.
נסענו לראות מה שלומם, אפרופו צוק איתן.
משהו מוזר קורה לי כשאני מגיע לשכונת הקרווילות באמציה, שם יושבים מגורשי קטיף ("זבל מפנים", הם אומרים, "אותנו גירשו"): אני מרגיש בבית. כמו שאמריקאי מרגיש בנוח ליד סניף של מקדונלדס, אני נהיה נינוח ליד סניף של בני עקיבא. ואם זה לא מספיק, במשרד הקטן של היישוב אני פוגש את בלהה שולמן, רכזת הקהילה - והיא הייתה מדריכה שלי בבני עקיבא! אנחנו מחליפים הדים קלושים של זיכרונות רחוקים מסניף מלאבס. היא פותחת שקית ערגליות ומספרת על אירועי תשע השנים שנדחו עקב צוק איתן. מילא המפגשים והסיורים שבוטלו, נגד זה אין מה לעשות, אבל אחד התכנונים היה להקרין סרט על ימי הגוש האחרונים, אלא שפתאום הניגוד בין הימים ההם, ימים של עימות ומלחמה פנימית, לבין הימים האלה של אחדות ואויב משותף, היה נראה לשולמן צורם מדי. היא ויתרה על זה. זו המדריכה שלי.
"אנחנו לא יושבים ובוכים כל הזמן", היא אומרת, "זה לא אנחנו. אנחנו חיים. ילדים נולדים, משפחות מתרחבות. הזיכרון חי כמובן, אבל מסתכלים קדימה, ובעיקר משתדלים לזכור גם את הדברים היפים".
בסניף בני עקיבא אני פוגש חבורת ילדים, חלקם לא נולדו אז, חלקם היו קטנים, אבל כולם זוכרים את הכול כאילו היו שם. מהבחינה הזו הם לא שונים מכם וממני: הזיכרונות שלנו מושתלים על-ידי הורים, סיפורים ותמונות. המשקעים עוד שם והם לא הולכים להיעלם בקרוב. לא צריך לגרד אפילו מילימטר מפני השטח כדי להגיע אליהם. הכול עוד שם, חי ובוער: הכאב, הגעגוע, חוסר האמון. על קצה הלשון, כל הלשונות, עומד "אמרנו לכם", ולרוב לא עומד כלל אלא פורץ החוצה בקלות. בדרך כלל עם תוספת: "אנחנו לא רוצים להגיד אמרנו לכם". "אנחנו לא רוצים להגיד אמרנו לכם" זה ה"אמרנו לכם" החדש.
אחת הטינות הפחות כבושות מופנית לאו דווקא למדינה אלא לקיבוצניקים של עוטף עזה המופצצים. כולם, או לפחות כל מי שדיברתי איתו, ודיברתי עם הרבה, אומרים אותו הדבר פחות או יותר: לבנו עם תושבי נחל עוז, עין השלושה וכולם, אבל לפני תשע שנים הם היו עומדים עם שלטים של "די לכיבוש, די לגוש" ו"שובו הביתה". הם לא הבינו שאנחנו הגנו עליהם, אנחנו חטפנו בשבילם, הזהרנו אותם, והנה - היום הם חוטפים. חשוב להדגיש שהדברים האלה לא נאמרים בשמחה לאיד, בטח לא בשנאה חלילה, אלא בכאב.
הם משווים את עצמם ואת מצבם דאז למצב היום שוב ושוב, בדרך כלל אחרי קידומת של "בלי להשוות, כן? אבל...": הם מתפנים מבתיהם, אנחנו נשארנו, נאחזנו, לא ויתרנו. להם יש אזעקות, לנו לא היו. אנחנו הקרבנו יותר, ובשביל מה. מילא אם היה יוצא מזה משהו טוב, הם אומרים, היינו מבינים. אבל תראה מה יצא. "אנחנו נאבקנו להישאר והם רצו שנצא", אומרת שולמן בשקט. "אנחנו סבלנו אז והם סובלים היום". ותושבי קטיף אכן סבלו, ולא רק דקירות, יריות ופצמ"רים (אלפים נפלו על הגוש).
למשרד הקטן של שולמן נכנס איציק כהן. גם את כהן אני מכיר, למדנו באותה ישיבת בני עקיבא, "אור עציון". כהן נפצע אנושות מדקירת מחבלים בחממות קטיף לפני 11 שנים, יומיים אחרי שהשתחרר מהצבא. הוא הצליח להרוג מחבל אחד ולפצוע אחר טרם פונה לטיפול רפואי. "ואני עוד הייתי ג'ובניק בצבא", הוא אומר בחיוך שמאיר את החדר. כהן מנהל היום את ישיבת ההסדר בעתניאל וממנו לא תשמעו אמרנו לכם, אף שגם הוא אומר שזה פשוט מתבקש. טוב, אולי קצת אמרנו לכם, אבל רק כלפי הממשלה, לא כלפי אזרחי המדינה. "משבר האמון שלי", הוא אומר, "אף פעם לא היה כלפי העם בישראל, רק נגד הממשלה". מי שמוותר לתוקפן, הוא אומר, יקבל תוקפנות גדולה יותר.
מבחינת כהן, הפתרון פשוט: אנחנו רוצים לחזור. איך? לכבוש מחדש את עזה. "לתחושתי, זה לא כיבוש", הוא מתקן אותי, "זה שחרור". עם כל הכבוד לתחושתך, אני אומר לו, זה כיבוש ועוד איך, וכזה שיעלה לנו במאות הרוגים.
מי אמר, שואל כהן, אולי לא? בסוף נצטרך להכריע: האם אנחנו מסוגלים לעמוד באיום בלתי פוסק או לא. להערכתי, נכבוש את עזה. כלומר נשחרר אותה. איך, אני שואל. פשוט מאוד, הוא אומר: כמו בלבנון הראשונה. נשים אניות על החוף ונגיד להם שיתפנו. תאמין לי שהחמאס יברחו מהר מאוד. אני מפקפק בזה, אבל כהן ואנשי כרמי קטיף רואים את הדברים קצת אחרת: "הקשר לגוש קטיף הוא עניין רוחני שלא יינתק". אומר כהן. "נכון, הייתה תקופה של חולשה וניתוק, אבל עכשיו יש התעוררות והבנה שצריך לחזור לשם". אני מפקפק בזה, אבל כהן איתן באמונתו: "חנן פורת ז"ל היה אצלנו ואמר לנו: לגוש עציון חזרנו אחרי 19 שנה, לגוש קטיף נחזור מהר יותר. והנה, עברו תשע שנים. זה מתחיל".
אתם בונים בתים חדשים, חיים חדשים, אני אומר, הייתם חוזרים לגוש? ללא ספק, משיב כהן. אם זה בהסכמה, ודאי, אומרת שולמן, ואם לא אנחנו, אז הילדים שלנו. על התשובה הזו חוזרים כולם, גם עידית קפאח, רכזת הקהילה של בני דקלים, שאותה פגשתי על מרפסת ביתה עם ארבעה מתשעת ילדיה. גם הרב שמעון כהן, גם כל הילדים מחוץ לסניף בני עקיבא, גם מרב זוהר ומזל חניה: גוש קטיף זה הבית. כמו שלא תוציא את תל אביב מהתל אביבי, אומרת לי זוהר, לא תוציא מאיתנו את הגוש.
עם כל האמונה והאהבה למדינה, דבר אחד מרתיח את דמם של עקורי הגוש בשנייה: הביורוקרטיה הישראלית. ויש להם את כל הסיבות, וקצת יותר. המדינה רמסה כל מראית עין של תקינות ממסדית בבואה לעקור אותם מבתיהם, העקוב הפך למישור בהחלטה של רגע, חוקים חוקקו בהליך מזורז והדמוקרטיה הייתה גמישה יותר מכל נערת גומי. אבל מהיום שאחרי הפינוי, חזרה הביורוקרטיה להכביד את עולה. "גירשו אותנו מהר וסידרו אותנו לאט", אומרת בלהה שלמון, ואף שפה בכרמי קטיף מצבם של העקורים טוב מאחרים, עדיין לכל אחד סיפורים קפקאיים על הביורוקרטיה הישראלית שלוקחת את הזמן שלה. עצם העלאת המילה ביורוקרטיה מעלה חיוך מריר על השפתיים פה, אחריו בא הכעס.
אבל רגע, אני אומר להם, יש לכם מפלגה. מפלגה גדולה, חזקה, מאבני היסוד של הקואליציה, שראשיה יושבים בוועדות ובמשרדים הכי רלוונטיים. למה הם לא הופכים שולחן? למה הם לא נלחמים בשבילכם כמו שהם יודעים להילחם? האם הם זנחו אתכם?
לרוב הם שותקים. אחר כך הם מודים לאורי אריאל שעושה הרבה. אולי הרבה, אני אומר, אבל לא מספיק. מילא המדינה שזנחה אתכם, אבל המפלגה שלכם? הוא לא יכול לעזור, הם אומרים, זה הכול פקידים שם. פקידים, אני אומר, אפשר להחליף. "תראה", אומרים שולמן וכהן, "זה לא אנחנו. אנחנו לא מתלהמים, לא מפגינים, לא בכיינים".
דוברו של השר אורי אריאל, המשמש כאחראי על הטיפול במפוני גוש קטיף בשנה האחרונה, לא יכול להכחיש את הסחבת הנוראה שנגרמה לאנשים, אבל דוחה על הסף את תיאוריית הקונספירציה שלי וטוען כי אריאל עושה הכל למענם. השבוע, אמר, אישרה ועדת השרים לענייני התנתקות את המתווה המסכם להסדרת המגורים בדיור הזמני למפונים. נכון להיום, הוא אומר, הסתיים הטיפול בכ-65% מהמשפחות, ומאז פברואר 2014 עברו 115 משפחות לבית הקבע, 77% מהיעד שנקבע. השר אורי אריאל: "מטרתי הברורה היא לתת את הפתרון הכי טוב שאנחנו יכולים לכל משפחה ומשפחה ולשים סוף למציאות המרה שבה משפחות נאלצות לחיות במגורים זמניים כבר 9 שנים, תוך גרירת רגליים מצד המדינה".
כהן הולך להתפלל ערבית, שולמן נועלת את המשרד. מחוץ לבית הכנסת הקטן אני פוגש את הרב שמעון כהן, שגם הוא קורא לכבוש את עזה, להשליט משטר צבאי, לגרש את חמאס. כהן הוא היחיד מבין האנשים שדיברתי איתם שמחיה את שיח השנאה: שנאה כלפי המתנחלים, כמובן. הדברים שהוא אומר על שרון ועל התקשורת ועל בג"ץ חריפים מכל טוקבק, אף שהוא איש חייכן וחביב למדי. הרצחנות לא תעבור להם, הוא אומר. אבל הרגע אמרת לי, אני אומר לו, שרק החמאס רצחני ושתושבי עזה אהבו לחיות עם ישראל. כן, אומר כהן, אבל הדוקטרינה הרצחנית שלהם הושלטה ונטמעה היטב. את האבן שזרק הטיפש לבור לא יוציאו עכשיו אלף חכמים.
אני מתלווה לכהן לשיעור שהוא הולך להעביר בבני דקלים - שהולך להיות ישוב די ענק, יותר ממאה וחמישים משפחות, בתי ספר, מבני ציבור. בינתיים הוא נבנה לאיטו, כעשרים משפחות כבר גרות באתר הבנייה הזה. וילות מפוארות למדי, בלי עין הרע. באחד הבתים מתנהלת מכירת בגדים ובחוץ יש מתנפחים לילדים שקופצים בגיל.
אני די משתעמם משיעור הגמרא של כהן ומעדיף לעמוד בחוץ ולדבר עם מרב זוהר, מזל חניה וחלק מילדיהן. הדיבור נע בין עול הביורוקרטיה, הכעס על המדינה וזיכרונות מהבית הישן. "לא האמנתי שהעם שלי ירצה לגרש אותי מהבית", אומרת מזל חניה. "לא האמנתי שייתנו לזה לקרות עד הרגע האחרון. אבל עכשיו כולם משלמים על זה". רצו עתיד טוב יותר, אני אומר, זה קצת התפקשש. את מתגעגעת הביתה?, אני שואל את מרב זוהר. היא מחייכת. יותר משאני מתגעגעת, זה עדיין חי אצלי, היא אומרת, הכול עדיין חי. מה חי, אני שואל. הדברים הקטנים. בכל פעם שאני פותחת חלון משהו בי מצפה לראות את הנוף של הגוש, המקום הכי יפה בעולם. גם פה יפה, אבל...".
"אתה יודע מה, אני מרגישה שהאדמה של גוש קטיף קוראת לנו", אומרת מזל חניה. "היא קוראת והיא לא תנוח עד שנחזור אליה. הגעגועים שלנו לקטיף זה כמו הגעגועים של עם ישראל לירושלים. אני מרגישה שהכול משמיים, כמו בספר שמות: אלוהים מקשה את לב חמאס, בגלל זה הם יורים גם כשהם מובסים, גם בהפסקות אש. אלוהים מכביד את ליבם כדי להביסם".
אנחנו שותקים לרגע ארוך. "אני מייחלת לימים טובים", אומרת מרב זוהר.