בנימין נתניהו משה בוגי יעלון - צוק איתן / צילום: רויטרס
טוקבק אנונימי עלי-רשת בדרך כלל מעצבן, בדרך כלל חסר כל חשיבות או משקל, גראפיטי-ללא-מאמץ (פעם היה צריך לטפס על סולמות, להכין צבעים, להתחמק מן המשטרה). אבל מפעם לפעם, מן הטוקבק הזה באות קריאות ביניים אינטליגנטיות.
בימי צוק איתן הראשונים, כאשר היה נדמה שהפסקת אש מהירה מאוד תחזור ותכונן "שקט תחת שקט", הבעתי את דעתי שקוצר הפעולה, פתאומיות סיומה ומיעוט תוצאותיה צריכים לחזור ולהזכיר לישראל ולידידיה בעולם (אני רשאי להיחשב לפחות ל"ידיד בעולם", הלוא כן?) שהיא, ישראל, אינה יכולה עוד לנחול ניצחונות מכריעים במלחמות. וממילא, מוטב שתסיק מסקנות מקוצר ידה.
טוקבקיסט זריז וחד-עין הניח את אצבעו בדיוק במקום הנכון: זה ההבדל הגדול ביותר בין שמאל לימין בישראל, הוא אמר (אני הייתי מעדיף, בין "מינימליסטים" ל"מקסימליסטים", כמו שהיו אומרים פעם, כאשר שמאל וימין נגעו לחברה ולכלכלה, לא לחוץ-וביטחון). הנזק הגדול ביותר הנובע מן השמאל, בעיני מר אנונים, כרוך בטענה שכושר ההרתעה של ישראל פוחת והולך, וקצרה ידה מלחזור ולכונן אותו.
אני מסכים. זה אמנם הנזק הגדול ביותר, ואני אינני מתענג כלל על תפקיד כלשהו, אם בכלל, בגרימתו. אבל מהטעמת הטענה על ההרתעה הפוחתת נשקף הסיכוי היחיד למינימליסטים לחזור ולהשפיע על עתיד ישראל. זה די איום ונורא, מפני שהודאה בחולשה נוטה לפתות את האויב.
מקץ העלבונות ההדדיים וקילוחי השנאה האישית, עניין לנו בוויכוח קיומי: התוכל ישראל להוסיף ולהתקיים מכוח הכוח בלבד, או שקיומה תלוי בשילוב של כוח מוגבל ושל אמצעים מדיניים. גם אם המחנה האנונימי משוכנע שהשמאל טועה תמיד וללא תנאי, אני, נציג לא-מוסמך לחלוטין של "השמאל", אינני בטוח כלל שהאנונימיים טועים תמיד וללא תנאי.
חולשתו של שר הביטחון
"צוק איתן" הוא מלחמת מגן לעילא ולעילא, לא "חרחור מלחמה". מה חבל שזהבה גלאון השתמשה במלים המיותרות האלה. הן ינחילו לה הגמוניה במרכז תל אביב, אבל ירחיקו אותה מכל ניסיון רציני להשתתף בתהליך המשילה. מעולם לא ראינו ממשלה וצבא בישראל להוטים לצאת למלחמה, או להאריך אותה, או להרחיב אותה פחות מן הממשלה והצבא האלה.
עכשיו (זאת אומרת, באמצע השבוע, זמן כתיבת הטור הזה) מתנהלת מערכה בחלק מן העיתונות נגד חולשתו של שר הביטחון.
"כך מתנהלת מדינה שוויתרה על צבא היבשה שלה, על אימון המילואים, על מיגון הנגמ"שים והטנקים", כותב יוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "איפה התעוזה בעזה?".
מה רוצה שר הביטחון? שואל עמית סגל באתר ערוץ 2, תחת הכותרת "מה בדיוק עובר על בוגי?". "לא הכרעה ולא הרתעה, ישראל לפי שר הביטחון רק רוצה לדבר עם ארגון טרוריסטי. מעניין אם צ'אק הייגל היה מצהיר שמטרתו היא לכפות מו"מ עם דעאש".
אפשר לפקוד על משה יעלון שורה של חטאים: חוסר עקיבות, הערכות כושלות על לוח זמנים, יחסי ציבור מזעזעים בעוטפי עזה. אבל אולי צריך לפקוד חטא כבד מאלה עליו ועל ראש הממשלה: החטא של השתמטות מדיבור ברור.
מגבלות הכוח
ברור בהחלט שכוח פוליטי וביצועי העניק להם תובנות, שאינן ניתנות על ספסלי האופוזיציה, או אפילו בכהונות מיניסטריאליות פחותות משקל. הם למדו מה שאנשים אינטליגנטיים לומדים, לאחר שקיבלו אחריות כלשהי לידיהם: את מגבלות הכוח ואת החובות שמטילה האחריות. מבחנם הגדול של האנשים האלה אינו הנאמנות להבטחות שמלפני הבחירות הקודמות, אלא יכולתם להישיר מבט אל עיני אזרחיהם, ולמסור להם דין וחשבון על המציאות.
כישלונו הגדול ביותר של יצחק רבין היה בדיוק זה: הוא לא הצליח להעביר את עומק תובנותיו אל הציבור ב-1993. מהיותו אסיר תכונותיו - צירוף של תבונה מזהירה ושל ביישנות עמוקה - הוא לא היה מסוגל להסביר לאומה את התמורות שעבר בין יוני 1992 לספטמבר 1993; ולדבר באוזניה בעצב ובאמפתיה על הצורך להתאים משאלות-לב למציאות, לא ההיפך.
הוא החמיץ את הסיכוי, ומאותו הזמן ואילך נשחקה הלגיטימיות של ממשלתו והלכה. אילו האריך ימים, ואלמלא פגע בו הקליע הארור, יצחק רבין, כמעט ללא ספק, היה מוביל את מפלגתו לתבוסה כה ניצחת בבחירות של 1996, שתהליך אוסלו היה מת על המקום, כבר אז.
תבוסה אסטרטגית ממשמשת ובאה
רבין, כמו פרדריק וילם דה קלרק בדרום אפריקה לפניו (לא לצעוק, אני יודע שיש הבדל גדול), כמו מיכאיל גורבצ'וב לפני שניהם, הגיע למסקנה שתבוסה אסטרטגית ממשמשת ובאה, גם אם אינה נראית עדיין באופק. הוא ניהל את צה"ל בימי האינתיפאדה הראשונה, וגילה שאי אפשר להביס אותה. הוא הקיש מזה על הסכסוך כולו.
אני חושב שבנימין נתניהו ומשה יעלון הגיעו למסקנה דומה, אבל הרבה יותר מרחיקה לכת: השלמה עם נוכחותה של ישות עוינת, אגרסיבית, המוכנה למלחמת גוג ומגוג, ומסוגלת לנהל אותה מעומק מנהרותיה. "שקט תחת שקט" היה הביטוי הראשון של ההשלמה. ביטוייה הבאים היו הלהיטות לקבל הפסקות אש, או הניסיון להשתמט מפעולת קרקע.
את התובנות האלה, ללא כחל ושרק, צריכה הממשלה להציג באוזני אזרחיה, גם אם לרוע המזל אוזניים עוינות יהיו קשובות, ושמחה קולנית לאיד תישמע מטהראן, עבור דרך דאחיה וגמור בסאג'עיה.
התובנות האלה אינן מוכרחות להתקבל, אבל הן יעוררו ויכוח. זה יהיה ויכוח-הוויכוחים, הדיון הלאומי פר-אקסלנס. הוא יפלג את השורות, הוא יקטב וימרר. אבל לפעמים אין לארצות הברירה אלא להציג לעצמן את השאלות הקיומיות הלא-נעימות ביותר כדי שיוכלו להחליט מתי ולאן.