דור המסכים / צילום: שאטרסטוק
אלה בת השש הייתה לחוצה וקצרת-רוח. מבטה נדד כל כמה שניות אל השעון האנלוגי שעל קיר המטבח, בניסיון לפענח מה מורים המחוגים, והיא שמרה על קרבה אסטרטגית לשני הוריה. בשלב כלשהו היא ניצלה חוסר תשומת לב קלה של אמה, וביקשה להציץ באייפון שלי. השעה הייתה 16:48. "איזו שעה זה 16?", היא שאלה אותי בקול שקט במיוחד. "16 זה ארבע", השבתי. "אוף", היא סיננה. "זה עוד מלא זמן".
כששאלתי אותה למה היא מחכה, אלה הצביעה על מדף גבוה במטבח שעליו הונח האייפד המשפחתי. "מותר לי לשחק בו רק אחרי שש", אמרה בלי הזהירות שגרמה לה ללחוש רגע לפני כן, מה שעורר את אמה. "אלה, עוד מילה על המכשיר הזה ואת לא מקבלת אותו בכלל!", היא צעקה. "נמאס לי לעבור איתך כל יום את אותו הדבר!".
אמה של אלה רחוקה מלהיות ייחודית. כמעט כל מי שילדיו בני יותר משנתיים מכיר את התחושה שמשהו בדור הנוכחי שונה מאוד מבני הדורות הקודמים. "הם", בניגוד ל"אנחנו", נמצאים בחדר במקום לצאת החוצה; מעדיפים אינטראקציות דיגיטליות על פני שיחות פנים אל פנים; ועסוקים במשחקי מחשב במקום בטיפוס על מתקנים בגני שעשועים. התחושה הזו גורמת לרבים לחשוש מכך שהחשיפה ההולכת וגדלה לטכנולוגיה ול"מסכים" תיצור בעתיד דור של זומבים - מבוגרים בורים, מנותקים ומנוכרים, חפים מיכולות חברתיות בסיסיות ומכלים יצירתיים שהתקיימו זה עידנים ואפשרו את התקדמותה של החברה.
ההגדרה של דור הילדים הנוכחי אינה חקוקה בסלע, אבל שמות רבים כבר יש לו - דור ה-Z, הדור הדיגיטלי או ה-iGeneration מתחרים על הבכורה. בני הדור הזה נולדו אחרי, או מעט לפני, כניסת האלף החדש והנציגים המבוגרים ביותר שלו עושים בימים אלה את צעדיהם הראשונים בשוק העבודה. המאפיין העיקרי שלהם הוא שהם הדור הראשון בהיסטוריה האנושית שנולד לתוך עולם דיגיטלי. הם מתקשים לדמיין כיצד הרגיש עולם שאין בו חיבור רציף לאינטרנט בכל מקום והם לא מכירים מציאות נטולת טלפונים סלולריים.
מאחר שאנו נמצאים בעיצומה של המהפכה הטכנולוגית, גם אנשי המקצוע שעוסקים בהשפעתה על החברה ועל נפש האדם עדיין מגששים באפלה ומתקשים להעריך אם הפחדים שמביעים הוריהם של בני דור ה-Z אכן מעוגנים במציאות.
עם זאת, לאנתרופולוג תמיר ליאון שמתמחה בתרבות הפנאי של בני נוער, אין ספקות. הוא משוכנע שריבוי שעות המסך מסב לילדים נזק משמעותי: "אנחנו מדברים על בין שש לתשע שעות של חשיפה למסכים ביום", אומר ליאון. "אני מציע לכל אחד שיש לו ילד בן 15 לחשוב מתי הוא ראה את הילד שלו כשהפרצוף שלו לא תקוע בטלפון. לא יכול להיות שאין שינוי במהות של בני אדם כשהם תקועים כל-כך הרבה שעות בתוך מסך. ההשלכה החשובה ביותר של החשיפה למסכים היא ירידה באינטליגנציה החברתית - הילדים הללו מתקשרים אחרת מאשר ילדים בעבר".
- אבל למה זה בעייתי? אדרבא, הם מחוברים ליותר ויותר חברים דרך הסמארטפון.
"תחשוב על זה ככה. כשאני עומד ומדבר אליך פנים אל פנים - הבעות הפנים שלך הם 80% מהתקשורת. המוח שלנו מחווט ליחסים חברתיים ולהבעות פנים. ברגע שאני מדבר איתך שלא פנים אל מול פנים, ובמיוחד כשזו רק תקשורת מבוססת טקסט, סוג התקשורת הוא פחות טוב בהרבה. אני רואה קושי גדול ביכולת של בני נוער ליצור אינטימיות רגשית. הנה דוגמה: לפני כמה זמן עשיתי תצפית על ילדים בתנועת נוער. ישבו שלושה ילדים, בן ושתי בנות, במשך 40 דקות, והיו עסוקים באיזו עבודה בלי להרים פעם אחת את הראש ולהסתכל זה על זו".
ליאון מייחס לנזקי המסכים כמעט כל רעה חולה בחברה. הוא משוכנע שתופעות כמו עלייה במספר הצעירים שנוטלים תרופות פסיכיאטריות, שימוש בסמים ובאלכוהול ואלימות נובעים כולם מהחשיפה הגבוהה למסכים. "כשאני יושב עם ילדים הם אומרים שהם שותים כדי לדבר", הוא מסביר. "המסכים פגעו להם בתקשורת ובלי אלכוהול קשה להם לתקשר. אותו הדבר עם סמים".
ליאון מזהיר שהגישה הנוכחית של הורים, של מחוקקים ושל אנשי חינוך, שמתמקדים בתוכן שמגיח מתוך המסכים, אינה רלוונטית: "המערכת מתגייסת, אבל היא מתגייסת לגבי הסימפטומים. אף אחד לא מחבר את כל הדברים הללו. המדיום הוא לא המסר - הפלטפורמה עצמה היא המסר, ואנשים לא מבינים את זה".
גם אם הגישה של ליאון עשויה להישמע דוגמטית, העצות שלו להורים ולאנשי חינוך דווקא נשמעות הגיוניות מאוד. הוא קורא לצמצם את זמן החשיפה למסכים למינימום, לעודד את הילדים לכמה שיותר אינטראקציות חברתיות ולהקפיד על פעילות ספורטיבית.
למרות זאת, לליאון חשוב גם להדגיש כי הוא לא מעוניין לעצור את הקדמה: "אין לי בעיה שילדים ילמדו עם מסכים, אבל אני לא רואה שום סיבה שילדים יהיו בבית הספר צמודים לסמארטפונים שלהם. ילדים לא צריכים להיות בהפסקות עם הראש שלהם בתוך המסכים".
עידן התקשורת הסטרילית
פרופ' עזי ברק, פסיכולוג מאוניברסיטת חיפה שמתמחה בחקר נפש האדם והאינטרנט, סקפטי בהרבה ביחס לטענות נגד דור ה-Z. הוא מזכיר שכל דיון בנושא הוא ספקולטיבי מאוד בגלל מיעוט המחקרים שמהם ניתן להפיק מידע מהימן על אודותיהם: "אני מסתייג מעצם השימוש במילות באזז כמו 'דור ה-Z'", הוא טוען, "מפני שמי שטובע את המונחים הללו מגיע בעיקר מהתחום השיווקי-פרסומי ויש לו אג'נדה לקדם".
ברק סבור שאין קשר הכרחי בין העובדה שדור הילדים הנוכחי גדל לתוך הטכנולוגיה לפער דורי רחב יותר בעתיד: "ההורים של הילדים הללו אמנם היגרו לעולם הטכנולוגיה, אבל הם שולטים בה היטב ומכירים הרבה מהדברים שהילדים שלהם עושים ומתחברים לזה".
- אתה לא מודאג מהנתונים?
"המחקרים הקיימים לא מראים על עלייה של בעיות קשב וריכוז אצל ילדים בגלל שימוש במכשירים אלקטרוניים או באינטרנט. כשמשהו מעניין ילד, הוא בהחלט יכול להתרכז בו לזמן ארוך, וילדים היום דווקא מפתחים את יכולת המעבר מנושא לנושא או מאמצעי לאמצעי. פעם, אם אתה זוכר, חיפשנו בדיוק אנשים כאלה כדי שהם יהיו טייסים, והיום פתאום אנחנו מגדירים את זה כבעיה. אני חושב שזו יכולת מצוינת שלא פוגעת בילדים בשום היבט. מבחינת האדם עצמו אין מהפכה. המהפכה היא בטכנולוגיה, אבל אין לטכנולוגיה השפעה מהפכנית על נפש האדם".
לעומתו, הפסיכולוג פרופ' יאיר עמיחי המבורגר מהמרכז הבינתחומי בהרצליה סבור שעצם היכולת של בני דור ה-Z לעשות מולטיטסקינג יעיל היא בגדר אשליה: "המוח שלנו לא יכול ברגע נתון לעשות יותר ממשימה אחת שדורשת השקעה קוגניטיבית. מה שהרבה פעמים נראה כמולטיטסקינג יעיל הוא למעשה תהליך שיוצר רדידות".
יחד עם זאת, הוא שומר מקום לאופטימיות: "חשוב להדגיש שמורים ומחנכים שלומדים איך להשתמש באינטרנט יוכלו לכוון את התלמידים לשימוש נבון באינטרנט. למידה שכזו תכוון את התלמיד להשתמש במגוון מאגרי הידע של האינטרנט באופן יצירתי שיוצר חשיבה סינרגטית - שלם שהוא יותר מסך כל חלקיו. למידה שכזו לא תאפשר העתק-הדבק אלא תדרוש חשיבה בקטן ובגדול. העלאת הדרישות בעידן האינטרנט והתאמתן לאפשרויות שהאינטרנט פותח היא הכרח. הדור הזה הוא נפלא, השאלה אם מערכת החינוך תשכיל ליצור למידה המתאימה לעידן הנוכחי עם פנים לעתיד".
שני הפסיכולוגים לא מתרשמים במיוחד מהפחד (המערבי ברובו) שהילדים של היום יגדלו להיות אנשים מנוכרים יותר וחברותיים פחות. "אנו לא נמצאים בשלב שבו המגמה הזו הגיעה לנקודה שהיא מזיקה", סבור פרופ' המבורגר. "נכון, יש יותר ויותר צעירים שמעדיפים תקשורת סטרילית דרך המחשב, והיכולת לשלוט במסר ולעצב אותו כשהכול מתבצע מסביבה מוגנת הופך ליותר ויותר אטרקטיבי. אבל כאשר זה ערוץ נוסף לתקשורת פנים אל פנים - זה בסדר. כשזה הופך להיות הערוץ הבלעדי - רק אז יש לנו באמת בעיה".
הטכנולוגיה פחות חשובה
נושא דלות הידע - או הידע הרחב והרדוד של הצעירים לעומת הידע הצר והעמוק יותר שמאפיין לכאורה את בני הדורות הקודמים - מהווה גם הוא נושא לחששות של לא מעט הורים, אולם גם כאן אין דעות חד-משמעתיות.
"אין לנו מחקר שעליו אנחנו יכולים להתבסס, ושניתן להבין ממנו שהילדים היום יודעים פחות ומשכילים פחות מילדים בעבר", אומר פרופ' המבורגר, "אבל ממה שאני רואה, אני לא חושב שהילדים של היום שונים בשום דבר עקרוני מהילדים שראינו לפני 30 או 40 שנה; וזה לא משנה אם אני רואה ילדים בשפת הים או עם חברים או אם אני משוחח איתם על כל מיני דברים. להיפך, ילדים היום חשופים להרבה יותר מידע מאשר היה בעבר והם יכולים להיכנס לכל סוג מידע שמעניין אותם".
לדברי פרופ' ברק, "אין ספק שהילדים של היום חיים בסביבה חברתית שיש בה המון שוני לעומת זו שבה ילדים גדלו לפני עשר ועשרים שנה. השינויים הם חברתיים ותרבותיים, אבל הטכנולוגיה מהווה את אחד הגורמים הפחות חשובים לעומת שינויים חברתיים אחרים לאורך ההיסטוריה מסיבות שאינן קשורות לטכנולוגיה.
"אין ספק שטכנולוגיות חדישות שמשפיעות על למידה ועל יחסים בין אישיים, על כתיבה ועל המשפחה ועל הבילויים, גם משפיעות על התנהגות ועל קשרים חברתיים, אבל המקום של ההשפעה הזו קטן יחסית להשפעות חברתיות. עדיין הילדים הללו גדלים במשפחה ובמערכת חינוכית שהמבוגרים בה משפיעים עליהם בכל מיני צורות. זה שילד מתפתח ויכול לדפדף באלבומי תמונות ממוחשבים או לצייר על המסך ומאוחר יותר להתכתב בוואטסאפ, זה זניח לעומת ההוויה המשפחתית שלו, הטיולים שהוא עושה, ספרים שהוא ממשיך לקרוא וכולי. השינוי הוא יותר בטכניקה ופחות בתוכן.
"מעבר לזה, יש את עניין האבולוציה: יש תכונות שמגיעות איתנו בגנים: שמירת הקשר החברתי, למידה והישרדות. התכונות הללו באות לידי ביטוי אצל כל אדם ואצל כל ילד והטכנולוגיה יכולה רק לשנות את הדרך, אבל לא את המטרה. אני זוכר מה היה כשהטלפון הקווי והטלוויזיה נכנסו לחיינו וכולם חשבו שזה יעשה שינויים חברתיים עצומים. זה אכן עשה שינויים ביכולת לנהל קשרים חברתיים ולבלות, אבל סך הכול הדרך שבה החברה מתנהלת והצורה שבה יחסים מתקיימים, השתנתה בצורה מאוד מוגבלת".
למרות הדברים המרגיעים הללו, הארגון האמריקאי לרפואת הילדים מסתייג מחשיפת ילדים בני שנתיים לתכני וידיאו ומצטט מחקר שמצא כי תינוקות שצפו במשך זמן רב מדי בקטעי וידיאו, סבלו מעיכוב בהתפתחות השפה. בנוסף, הודיע הארגון כי לא נמצאו מחקרים שהראו כי לצפייה מוקדמת בסרטונים ישנה תועלת התפתחותית. עם זאת, הכול כנראה שאלה של מידה: קשה למצוא מישהו שיפקפק בנחיצותה של אינטראקציה אנושית אינטנסיבית עם תינוקות תחת להשאירם מול מסך כזה או אחר במשך שעות; ויש לראות את הודעת הארגון בקונטקסט הזה.
לעומת זאת, לגבי ילדים מבוגרים יותר עלתה בשנים האחרונות שאלת ההתמכרות למסכים. לדברי ברק, רוב החוקרים כיום מסכימים שהשימוש במונח התמכרות אינו מתאר נכון את התהליך ההיסטורי שאנחנו נמצאים בתוכו: "זו תקופה מהפכנית מבחינת התקשורת הבין-אישית והמהפכה הזו מביאה לשינויים התנהגותיים הכרחיים. ילדים נכנסים לתוך עולם שדורש מהם להשתמש בכלים שאנחנו לא השתמשנו בהם - לצורך הלמידה שלו, הקשרים הבין-אישיים שלו, כתיבת הזיכרונות שלו וכולי. השימוש במילה התמכרות אינו נכון כי הוא מתייחס למצב שבו אתה מאבד שליטה על ההתנהגות שלך, כשיש כוח חזק ממך שגורם לך לעשות דברים שהיית נמנע מלעשות אותם אם זה היה נתון לבחירתך. בעיניי, השימוש בטכנולוגיה כיום הוא חלק אינטגרלי מהחיים.
"כשאני, למשל, הייתי ילד, כמעט לא נסענו במכוניות ואדם שנסע במכונית נחשב למישהו שונה מכל השאר כי הוא נחשב לעשיר יותר והרבה פעמים במערכת היחסים שאותו ילד ניהל היו אלמנטים של ניכור ושל קנאה. ואז מכוניות הפכו לדבר נורמטיבי. האם יש מישהו שחושב ברצינות שיש לנו התמכרות למכוניות? הילדים היום לא מפתחים פתולוגיה אלא עוברים אדפטציה נורמלית לגמרי למה שהחברה מצפה מהם שיעשו. אנחנו צריכים לחשוב על איך אנחנו משלבים את השימוש של הילדים במכשירים בתוך הצרכים החברתיים האחרים שלהם כדי שיתפתחו לאנשים נורמליים. הפחדים הלא רציונליים שיש לאנשים שמתלווה אליהם שיפוט מוסרי-ערכי, הם בעצם חוסר התמודדות עם האתגר, שגורם לחרדות".
ואכן, ההיסטוריה מלמדת שכל מהפכה טכנולוגית חברתית וכלכלית גרמה לרתיעה, אולם שהנטייה האנושית לזהות גורם מסוים כמשמעותי יותר מאחרים היא לעתים מוטעית ביסודה.
הטלוויזיה, למשל, תוארה לפני כמה עשורים כמכשיר מנוון ומנכר, אולם אלסדייר לנוקס, מנהל הקריאייטיב למדינות אירופה, המזרח התיכון ואפריקה בחברת הפרסום פיץ', אומר שלמערכת ההסקה המרכזית הייתה השפעה גדולה בהרבה על הדינמיקה של התא המשפחתי. "האח איבד את תפקידו כמוקד של פעילות ושיחה, והחום מההסקה גרם לבני המשפחה להיות בחלקים נפרדים של הבית במשך הערב וזה קרה לפני שטלוויזיות הפכו למוצר צריכה המוני".
המסקנה הסופית הזו היא אולי הדבר המרגש והמפחיד מכולם: אנחנו לא באמת יודעים מהיכן יבוא השינוי הגדול - ואם הוא לא כבר קרה בלי ששמנו לב.
