צוק איתן / צילום: רויטרס
קיבוץ נירים היה הלילה בעלטה. לא רק עלטה מטאפורית, עלטה של טורי פרשנות, אלא עלטה ממשית, תוצאה של נפילת החשמל עקב מתקפת הפצמ"רים בדקה ה-90, רגע לפני הפסקת-האש.
במלחמות העבר היה ידוע שהרגעים המסוכנים ביותר במוצבים בקו היו אלה שלפני הפסקות-האש. אלא שבמבצע צוק איתן למוצבים העיקריים קראו נירים ונחל-עוז ועין-השלושה וזיקים.
קיבוץ נירים איבד אמש (ג') את רכז הביטחון הוותיק שלו זאביק עציון ואת חברו שחר מלמד ז"ל מפצצת-מרגמה שעה לפני הפסקת-האש, במוות טרגי ומיותר, שהמחיש יותר מכול את חוסר התוחלת של 50 הימים האחרונים, של מלחמת יולי-אוגוסט, מבצע צוק איתן.
שני הצדדים לא הרוויחו דבר. שני הצדדים לא השיגו דבר מלבד עוד מוות, ייאוש, מבוי-סתום והרס. קיץ 2014 ייזכר כקיץ שלא היה. קיץ נעדר עבור מדינה שלמה. במקומות מתוקנים ושפויים יותר על פני הגלובוס, קיץ הוא זמן לצבירת כוחות, מנוחה, וחופשה. והנה 1 בספטמבר מגיע, שנה עברית חדשה בפתח, ורבים מבינינו מרוקנים, טראומטיים.
זה היה קיץ ארור ואלים שתחילתו ביום חמישי, 12 ביוני, עם חטיפתם ורציחתם של שלושת נערי הישיבה, דרך מבצע 'שובו אחים' נגד החמאס בגדה, מציאת גופות הנערים, ההידרדרות בעזה, היציאה למבצע צוק איתן, הכניסה הקרקעית להרס מערך המנהרות, והפסקות-האש החוזרות ונשנות, עד ההפסקה האחרונה של אמש.
ספק רב אם אי פעם היו כאלה, אבל גם אין יותר מלחמות שמסתיימות בשירה, בשמחה. הפסקת-האש תפסה את קיבוץ נירים אמש כמו את הדרום כולו, בתחושה חמוצה ועצובה של פספוס והחמצה, תחושה רחוקה כל-כך מהנרטיב הנשמע מהדרגים המדיניים והביטחוניים במדינת ישראל.
בעזה אין סקרים, ואין חופש לחמיצות, אין אופציה לתהיות ולמענות. החמאס מוריד פקודת שמחה, וההמונים ברחובות יורים ושרים. גאוני מונטי פייטון הגו בסרט "הגביע הקדוש" את האביר המאבד בדו-קרב כל פעם חלק אחר מגופו, אבל מתעקש להמשיך ולהילחם ביריב חזק ממנו. כך בדיוק נהג החמאס ב-50 הימים האחרונים.
מבצע צוק איתן הדגים את המצב האסטרטגי המורכב של ישראל 2014, והזכיר לנו כמה אמיתות כואבות. בין הפסיכומטרי לנסיעה ליוון, צעירים בני 18 הולכים להילחם במקומות עם שמות כמו רפיח וחאן-יונס. 64 מהם חזרו בארונות. מאות חזרו פצועים פיזית. לך תדע כמה מהם חזרו פצועים נפשית מהמלחמה.
צוק איתן הזכיר לנו את הקושי של עידן המלחמות הנוכחיות של ישראל, עידן המלחמות הא-סימטריות בארגוני טרור וגרילה. החמאס והחיזבאללה צריכים רק להישאר על הרגליים ביום האחרון ללחימה כדי לומר שניצחו.
צה"ל זקוק לניצחון הרבה יותר משכנע מזה. במאמץ מודיעיני מרשים, שבמרכזו שירות-הביטחון-הכללי, הצליחה ישראל לחסל כמה ממפקדי החמאס. זה לא השפיע כהוא-זה על קצב ואיכות האש שהמשיכו להמטיר על הדרום, וכנראה גם לא על שיקולי חמאס ללכת להפסקת-אש. האם זה ישפיע על חמאס "ביום שאחרי" במאמצי השיקום הצבאיים וההתחמשות מחדש כפי שמקווים בצה"ל?
נחכה ונראה.
כשל בסוגיה קריטית
בהיעדר יכולת להגיע לרקטה ולפצמ"ר האחרונות, כן, בדיוק כמו בלבנון, ניסתה דוקטרינת הלחימה של צה"ל להשפיע על המוטיבציות של הצד השני להמשיך להילחם. זה היה המבצע שבו הגיע המודיעין הטקטי הטוב ביותר לכוחות: איפה המנהרה ואיפה המטען ואיפה המחבל.
אלא שהמודיעין הישראלי כשל בסוגיה הקריטית ביותר: הבנת נפשו של היריב. התזה, שלפיה ככל שבעזה יהיה גרוע יותר וככל שחמאס ייילחץ בגבו אל הקיר, יתקרב זמנה של הפסקת-האש, קרסה כקונספציה שגויה לחלוטין, כפי שקרסו קונספציות שגויות אחרות של המודיעין הישראלי לפני שנים. ככל שהיה לחמאס יותר רע, כך הוא סירב להפסיק את הלחימה לפני שיהיו בידיו הישגים, צבאיים או מדיניים.
שני הצדדים יוצאים מהלחימה רע יותר ממה שנכנסו אליה: חמאס לא מקבל את שחרור אסירי עסקת שליט שנעצרו מחדש; לא את המשכורות, ולא את הנמל הימי ושדה התעופה. ישראל מנגד לא מקבלת פירוז. שני הצדדים חזרו למשוואה הקבועה בעזה של "שקט ייענה בשקט ואש תיענה באש". כי בעזה אין משהו אחר, בהיעדר פריצת-דרך מדינית שתרבע את מעגל הדמים שכולנו חיים ומתים בו.
לצה"ל התברר שוב, בדיוק כמו בכניסה הקרקעית הקודמת לעזה במבצע עופרת יצוקה, שאין לו די כוחות הנדסה, בוודאי לא כוחות הנדסה המותאמים לפעילות נגד מנהרות. זאת, כאשר כל סבב עתידי בעזה ובלבנון יכלול בהכרח התמודדות עם מנהרות לחימה ומנהרות התקפיות לשטח ישראל.
התברר במבצע, עד שעתו האחרונה ממש, עד כמה נשק טיפש ופרימיטיבי כמו פצצת-מרגמה, יכול לגרום לשמות בקרב אזרחים וחיילים. חברת רפאל, שפיתחה את מערכת "כיפת-ברזל", מפתחת עכשיו מערכת ששמה "קרן-ברזל" ליירוט פצצות-מרגמות שעדיין רחוקה מבשלות מבצעית, אולם הדבר אינו מספיק למערכה הבאה.
יש להצטייד במהירות האפשרית בסוללות כיפת-ברזל, שהוכיחה את יעילותה עם כ-90% יירוט במבצע, לקראת מערכה עתידית אפשרית בלבנון, שעלולה להמטיר כ-1,000 רקטות ביום מידי חיזבאללה, ולהשקיע מחדש בצבא היבשה באימונים ובהצטיידות של מערכות "מעיל-רוח" להגנה על טנקים; ובנגמ"שי נמ"ר ממוגנים שייתנו מענה לטילים נגד הטנקים, טוב יותר מאותו נגמ"ש אמ-113 של גולני שעלה בלהבות בסג'עייה, ונהרגו בו שבעה לוחמים.
והתקרית בצהריים בגבול סוריה שבמהלכה נפצע קצין מגולני באורח בינוני מירי צלף, בעת הקרבות על מעבר קוניטרה בין המורדים לצבא הסורי, מהווה תזכורת לכולנו שעזה היא עוד הבעיה הפשוטה והקלה יותר אל מול אתגרי הצפון.
הכותב הוא הכתב הצבאי של חדשות 10