חופשה-ילדים/קרדיט: שאטרסטוק
עד שלא יקצרו סוף-סוף את חופשת הקיץ, לרווחת הורים שחטאם הקדמון מסתכם באצבע קלה מדי על ההדק בשלב תכנון המשפחה, ניאלץ להמשיך לחפש, נואשים למחצה, פתרונות למצוקת הזמן הפנוי של ילדינו. העדר הישראלי המצוי זז במהלך השנים כמעט בקצב אחיד בעונת הנדידה.
לפני עשור ברחנו מהבית מחומו של קיץ אל המלונות באילת. כשקצת רווח לנו, עברנו לטורקיה ל"הכול כלול", עד שארדואן דפק לנו ברז בחזרה והפך גם הוא לחלק מהחבילה, ונאלצנו להמשיך מערבה לחופשות קיץ בהולנד.
בשנים האחרונות הרכבת המשיכה לתחנה הבאה. פעם היער השחור היה ידוע בעיקר כעוגה, וגם זה רק לחובבי הז'אנר, יושבי קפולסקי ז"ל. בעת הזו חופשת קיץ משפחתית, לפחות לישראלים הלוקים בילדים, עוברת בעיקר ביער השחור, גרמניה.
פעם, כשעוד נטלנו חלק בוויכוחים לוהטים בנושאים שברומו של עולם, והשמעתי דעה מתבדלת וכופרת בעיקר, אחד הטיעונים ששנאתי מצד בן שיחי שמנגד היה: "ומה אם כולם היו חושבים כמוך?". התשובה הקבועה שלי לטיעון הזה הייתה שאם כולם היו חושבים כך, ייתכן שזו הייתה הוכחה לכך שאני צודק.
מאז עברו הרבה שנים, אנחנו כבר לא כל-כך חכמים כמו פעם כדי לדעת מה נכון, או סתם להתווכח על נושאים חשובים, כך שמה שנותר לעת הזו הוא להצטרף לנסיעה ליער השחור, לראות אם באמת ייתכנו מקרים שבהם הרוב צודק.
לרגל המחקר קיבצנו 3 משפחות נוספות, שסובלות מבעיות דומות לאלה שלנו, ויצאנו לחופשה ביער השחור. הרכבת יצאה מהתחנה - 4 משפחות, שכללו 22 פרטים, 14 מתוכם מסוג קטינים, ארבעה מהם מעשי ידיי להתפאר.
כשיצאנו לדרך סברתי שאתקל בקושי לשמוע סביבי כל העת את השפה הגרמנית. ואכן, לא היה קל לשמוע גרמנית סביבי, בעיקר מאחר שמרבית השוהים בחבל ארץ זה בעונה זו הם דוברי עברית.
האזור יפה כמו גלויה. בין הרים וגבעות עטויי תכסית דשא ועצים ירוקי עד ופרות שגועות בשקט לצד פלגי מים. להשלמת התמונה הפסטורלית נראה שנבנו כפרים ישנים ונקיים. לכל בית יש חצר ובה גינת פרחים צבעוניים וערימת עצים שנחטבו להסקה וסודרו בקפידה, ושקט, שקט בכול. ורק ילדים ויודעי שירה זוכרים שבין הרים ובין סלעים - טסה הרכבת.
ואכן, עיון מאוחר מדי בתוכנית הטיול לימד אותי כי מדי יום תוכנן לנו ביקור בפארק אחר שכולל רכבות הרים, מגלשות תלולות מדרון ועוד הרפתקאות לילדים בריאים בגופם ולמבוגרים עם הכנה לצנתור.
פעם לימדו אותנו שהחיים הם כמו רכבת הרים, והבחירה היא שלנו אם ליהנות מהנסיעה או לצרוח באימה. עד הטיול הזה סברתי בטעות כי מדובר באמרה יפה, אך לא היא. מדי יום ניצבנו בפתח פארק חדש, שני הורים על 4 ילדים, מעטים מול רבים, שוברים את הראש איך מנהלים את המשבר שבפתח. יעלי בחרה להתמקד בטיפול מסור בנועם הקטנה, ולי לא נותר אלא לרוץ עם 3 ילדים שרצו בטירוף מחשש שמא יאחרו את הרכבת.
הסממן הראשון לכך שהתבגרתי מדי היה לפני שנים ספורות, כששלוליות שבהן נתקלתי החלו להיראות בעיניי כמטרד ולא כהזדמנות. הפעם גיליתי שאני מעדיף להזדקן לאטי בתור, מאשר להגיע לראשו.
אם פעם הילדים החזיקו בידי בתור, מתוך תחושה מוטעית שיש ביכולתי להגן עליהם ברכבת, הפעם הם החזיקו בידי, בעיקר כדי לוודא שלא אברח ושתהיה להם הזדמנות לראות אותי מבוהל, כשהם צורחים בהנאה לאורך כל הדרך.
תגידו מה שתגידו על האזור, אין ספק שהתור בלונה פארק בארץ מעניין יותר. בארץ אתה מתלבט אם לריב עם 15 נערים שדילגו על המעקה ועקפו אותך בתור, ולנסות לעצור אותם בגופך (כלומר, לקבל מהם מכות באופן קבוצתי לעיני ילדיך), או לחנך את הילדים לנקוט במדיניות של הבלגה רועמת. בגרמניה הסיכון היחיד למות בתור הוא רק משיעמום.
בתחילתו של כל תור עוד היינו במתח: האם הילדים יחצו את רף הגובה המינימלי שדורש המתקן, כשאני נושא תפילה שיזכו לצמיחה מאוחרת, וכך ניאלץ לוותר על מתקן זה או אחר. אבל לאחר שלב המדידה הגיע שלב ההמתנה הארוך, והילדים גילו סימני חוסר סבלנות.
בזמן ההמתנה ניסיתי להסביר להם שכאלה הם החיים, כשמרבית הזמן אנו מעבירים בציפייה ארוכה ומורטת-עצבים לאותם רגעים מעטים וקצרים של חסד והנאה, ולכן החוכמה היא ללמוד ליהנות גם מהדרך.
רגע לפני שהם הפנימו את דבריי, רוני הביטה בי בעיניה החכמות ואמרה: "אבא, אתה מנצל את זה שאנחנו כלואים איתך בתור כדי לחפור לנו - זה לא הוגן מצדך". נתפסתי בקלקלתי ונאלצתי לוותר.
וכך, אחת לשעה, מצאתי אותנו נקשרים למתקן עינויים דומה לקודמו, מטפסים בהדרגה ובאיטיות לשיא הגובה של המסלול ובבת-אחת מתחילים לעוף במהירות לא הוגנת ובזוויות אסורות עד סוף המסלול, שממנו ניתן לרוץ לתור הבא.
למרות הניסיון המצטבר, בכל רכיבה חששתי מחדש שאולי בזו הפעם, כשאני עם הראש כלפי מטה, במהירות אדירה, משהו ישתבש במערכת והיא תרד מהפסים. הדרך היחידה שמצאתי להרגיע את עצמי בתנוחה הזו, כשהכול הפוך, היא האמונה שהגרמנים יודעים את העבודה ושלכל רכבת אצלם יש את יעודה.
חזרתי ארצה עייף אך מסוחרר, ורק עיון מנחם בלוח השנה מרמז שה-1 בספטמבר כבר מעבר לעיקול, וביום טוב, נדמה שהפעם האור המתגלה בקצה המנהרה אינו בוקע מהרכבת השועטת לעברי, ואולי-אולי הצלצול הגואל הוא לא רק בשביל המורים.