כיפת ברזל גראד עזה טילים מקלט / צלם: רויטרס
א. בתחילת השבוע יסתיים החופש הגדול וכשני מיליון מהילדות ומהילדים של כולנו יחזרו ללימודים, ואיתם עוד מאה וחמישים אלף פלוס-מינוס עובדי ההוראה של כולנו. נכון שעדיין לא ברורים בדיוק כל הפרטים ונערכים לשיבושים בכפוף למצב ובהתאם למיגונים, אבל כך או אחרת - תם החופש.
האמת חייבת להיאמר, על אף שהיא ידועה לכולנו: בגדול, היה זה חרא של חופש גדול ליותר מדי ילדים בישראל, וגם להוריהם ולמוריהם. בדרום הארץ, כמובן, אבל גם במרכז ובצפון ובמזרח לא היה להיט גדול כלל וכלל. החופש החל עם שלושה צעירים שנרצחו, המשיך במבצע צבאי והפגזות בכל רחבי המדינה, גלים פתוחים בטלוויזיה, הרוגים, לוויות, אירועים פומביים שנדחו וריצות בלתי פוסקות למרחבים מוגנים. לא בדיוק החופש הגדול שהילדים שרו עליו במסיבות הסיום לפני חודשיים. מי יכול לחזור ללימודים עכשיו, למי בכלל יש חשק?
המסקנה בלתי נמנעת: המדינה חייבת לנו חופש גדול. אבל חופש אמיתי, וגדול בהתאם. ולא רק לתלמידים, כמובן. גם ההורים לא בדיוק ליקקו דבש, נכון? והם אפילו לא היו בחופש. גם להם, לנו, מגיעים חודשיים של חופשה אחרי כל מה שעברנו פה. אני לא יודע בדיוק כמה זה יעלה ואיך בדיוק יהנדסו את זה קברניטינו המהוללים, אבל זה חוב שהם חייבים לשלם. תצא מכאן, אם כן, קריאה נרגשת: תנו חופש גדול! עכשיו!
ב. כשחושבים על זה עוד רגע, רואים מיד שמדובר ברעיון יפה, אך ילדותי ותלוש מהמציאות. הרי איך נצא לחופש גדול כשמסביב הומה הסער, בקרוב וברחוק; בעזה, בסוריה, בעיראק, באפריקה, איפה לא? איך נוכל לצאת לחופש כשאויבינו טורחים לנסות ולהשמידנו? בעיה. ומלבד זאת, איך נוכל לנפוש באמת כשאנו יודעים שאחינו בני האדם, שכנינו למרחב המחורפן הזה, נאנקים תחת עול של זוועות? חופש זה לא יהיה, כי החופש הוא בראש.
מה שמאלץ אותי להגיע למסקנה הבאה: על העולם להתגייס. כולם: האו"ם, הבנק העולמי, ה-OECD, הקוורטט, הליגה הערבית, הכנסייה הקתולית, הקטארים, הסעודים, הסינים, הרוסים, האירופאים, האמריקאים וכל מי שהתמזל מזלו לחיות במקום שליו יותר. הם צריכים להכניס את היד לכיס, לשלוף מאות מיליארדים של דולרים, אולי טריליונים, ולשלוח את כל המרחב המחופף הזה שלנו לחופש גדול.
את כולם! את הישראלים ואת העזתים, את היזידים ואת הסורים, את פשמרגה ואת דאע"ש, את צה"ל ואת החמאס - את כולנו! את כולנו הם צריכים להוציא לחופש גדול על חשבונם, ויעלה כמה שיעלה. הרי כסף זו לא הבעיה של העולם, נכון? גם לא מרחבים פתוחים שבהם יכולה ילדה יזידית לבנות ארמון בחול וילד עזתי להעיף עפיפון בשלווה. החסרות פינות חמד לא ממוגנות שבהן יכול נער מאשדוד להתאהב בנערה מנחל עוז?
רק לחודשיים, באמת, ואז נחזור לעניינינו המדממים. אנחנו צריכים את החודשיים האלה, עולם, ואתה הרי מוכר נשק לשפלים שברוצחים ומעלים עין מהנוראים שבפשעים. הרי לא באמת אכפת לך. כל מה שאתה רוצה, עולם, זה שיהיה לך על מה לצקצק מול הטלוויזיה: הו דארלינג, הם ממש קרייזי שם במידל איסט, ראית מה הם עושים אחד לשני?
תצא מכאן, אם כן, עוד קריאה נרגשת: מספיק השתעשעתם בנו, תושבי העולם, מספיק היינו בתפקיד הגלדיאטורים בזירות שלכם. עכשיו תנו לנו חופש! יש לי תחושה שזה יכול לתפוס.
ג. על הילדים שלי דווקא עבר חופש נעים, נראה לי, למרות הכול ובהתחשב, ועדיין הם מבואסים רצח מהמחשבה לחזור לבית הספר. השבוע, כשנכנסתי הביתה עם ערימת הספרים לכיתה ב' (עניין של שלוש מאות קילו, לא כולל מחברות), נפלו פניהם ונסדק לבם. לא רוצים לחזור, אמרו, לא רוצים. ניסיתי לעודד אותם, אבל זה יצא לי די עלוב. ככה זה כשאתה לא מאמין למילים שיוצאות לך מהפה. ותכלס, אני מסכים איתם לגמרי. בית ספר זה שיעמום נוראי, גזר דין של 12 שנה בלי חנינה במתקן שכל מה שצריך זה כמה מזרונים, ארבעה צריחים בפינות ומדים לצוות המקצועי כדי להסב אותו לכלא אמיתי. יש להם עוד 11 שנה לעבור במערכת הזאת, וזה יותר שנים ממה שהם חיו עד כה, אין להם יכולת לתפוס את זה אפילו. המנהרה שלהם עוד ארוכה מדי מכדי לראות אור בסופה. השבוע הם ניסו להשיג במחשבתם את הזמן שנותר: ב', ואז ג', ואז ד', ה', ועוד - אין לנו אפילו מספיק אצבעות בשביל לספור כמה יש לנו, קבלו באוזניי. תשתמשו באצבעות של הרגליים, הצעתי.
אז אם העולם לא ייחלץ לעזרתנו, ומהר, אני כבר יכול לראות את יום שני בבוקר, כמו דז'ה וו שיחזור על עצמו עוד יותר מדי פעמים, וזה לא מראה יפה.
ד. לי אין שום זיכרון טוב שקשור במערכת החינוך היסודית והעל-יסודית. כן, כמובן שהיו חברים ורגעים טובים - אבל אף אחד מהם לא קשור לבתי הספר שעברתי בהם או למורים שלימדו אותי. כלום. כל 12 השנים האלה זכורות לי, אם בכלל, כמין מדבר אינסופי של כלום, שנים של עילפון, מעין מוות מוחי, אשפוז בכפייה בחדר קטן, על כיסא לא נוח, עם כללי משמעת שרירותיים, נוקשים, אקוסטיקה בלתי אפשרית, וישיבה בוהה מול מורה שאולי פעם אהב את העבודה שלו ואולי פעם אפילו היה טוב בה, אבל בכלל לא בטוח.
מה היה שם? כלום. פשוט כלום. כל מה שרצית היה לנמנם. מדי פעם הופיעה פאטה מורגנה במדבר: הפסקה. מה היה קורה בהפסקה? ביסודי הגדולים היו משפיטים את הקטנים (פתח תקווה הייתה מקום קשוח), בחטיבה ובתיכון היית מוציא קצת מרץ או רובץ כמו כלב מוכה שאפילו לברוח אין לו מוטיבציה, מקסימום מתחבא בפינת העישון. ומצבי היה גרוע במיוחד: פנימייה לבנים בלבד. "בעל זבוב" זה קלאב מד לעומת מה שעברתי.
לא נעים לי, אבל בכל פעם שיש מין פרויקט בסגנון "מורה לחיים", אני מוכרח להודות באמת העגומה: אף לא אחד מכל המורים שלימדו אותי מכיתה א' עד י"ב לא הותיר בי ולו שובל דק של רושם או זיכרון. אף אחד מהם לא היה מורה לחיים, אפילו לא קרוב. יש בודדים שהדבר היחיד שאני יכול לומר עליהם שהם לא היו גרועים במיוחד. לא כולם היו אנשים רעים או טיפשים במיוחד. סתם חבורה לא אחידה של טיפוסים כבויים למדי. אם אגרד ממש בכוח אצליח לחשוב על אחד או שניים שהתבלטו, אבל בכל פעם שאני מנסה, תמיד עולה לי בראש דמות מעורפלת של ר"מ (כך נקרא מחנך בישיבה) שכל היום היה מגרבץ מולנו, מה שהיה די מצחיק. אני מקווה בשביל ילדיי שיהיה להם מזל אחר.
אני מסתכל על המורות של הילדים שלי. הן נראות לי על הכיפק, באמת. אני ממש מקווה שהן לא כמו המורים שהיו לי. גם המנהלת נחמדה. למנהל בבית הספר היסודי שבו למדתי הייתה חסרה חצי אצבע ביד ימין. אני זוכר הרבה תלמידים שלחי שמאל שלהם הייתה מעוטרת בסימן אדום פועם של שלוש וחצי אצבעות. היו מרביצים לנו בבית ספר, לעזאזל. במקל, בסרגל, במה שבא ליד, וגם ביד. אז אולי בכל זאת המצב קצת משתפר. הרי לילדים שלי המורים שלהם כבר לא ירביצו.
ה. אז זה המצב, ילדים. במקומכם לא הייתי סומך על העולם, כך שנראה שאין לכם תירוץ. בית הספר ממוגן ואתם חוזרים לחבוש את ספסל הלימודים. הייתי רוצה לחשוב על משפט מלא מוטיבציה, אבל כל מה שיש לי לומר זה שאני מצטער, אבל זה החוק. פשוט תנסו לחשוב על דברים אחרים, ובסוף זה עובר. אתם עוד לא מבינים את זה, אבל מתישהו בעתיד כל זה ידהה וייעלם, יהפוך לזיכרון עמום. וחוץ מזה, 'סתכלו על אבא - אם אני עברתי את זה, גם אתם יכולים.