ליידי גאגא / צילום: רויטרס
שה לחשוב על מופעים עכשוויים מסקרנים יותר מזה בזרם המרכזי של הפופ. כמובן, בכלל לא מובן שליידי גאגא בחרה לקיים כמתוכנן את הופעתה השנייה בישראל, בשבת הקרובה בפארק הירקון בתל-אביב. ואלו לא רק הדי המלחמה שהרסה בין היתר את המופעים המיובאים של הקיץ: זה גם מיקום תל-אביב על הלוח שלה, בין הופעותיה בדובאי ובאיסטנבול. פוליטיקה בצד, והרי אומץ ציבורי מעולם לא חסר לה.
ליידי גאגא ביקרה כאן לראשונה לפני 5 שנים, בדיוק רגע לפני הנסיקה המטורפת שלה. הסקרנות הפעם מתגברת משום שיש הטוענים שהקיץ תגיע אלינו ברגע שאחרי, כשהמטאורית שהייתה החלה ליפול. לא בטוח שזה נכון, גם אם ברור ששיריה הטובים ביותר נשארו באלבום הבכורה מלפני שש שנים. שלוש שנים אחריו, הגיע אלבום עם שיר נושא מצטיין שעשה לה עבודה חשובה, "Born this way" ואילו האלבום השלישי מהשנה שעברה היה חלש מאוד. היא מגיעה לפה כחלק ממסעי ההופעות בעקבות אותו אלבום "ארט-פופ", ודומה שאי הוודאות שליוותה את המופע הזה בשל האנרגיות האלימות במזרח התיכון מאיירת גם את סימני השאלה האמנותיים, תרבותיים המרתקים סביב המשך הקריירה שלה.
בדרך-כלל, אמנים זרים מסדר גודל כשלה מגיעים לישראל או חצי-בתוליים, כפי שגאגא הגיעה לכאן לראשונה, עם צאת אלבומה הראשון ולפני האש שהוא הצית, או כשהם כבר ותיקים ומבוססים דיים. גאגא 2014 היא אמנית בתהליכי חיפושים, ולכן למופע שלה עשויים להיות ערכים מוספים שבד"כ נעדרים ממופעי ענק. לא שאלנו את עצמנו מה נלמד הקיץ על המהלך הבא של ג'סטין טימברלייק או על שינויים אפשריים ביצירה של הסטונס. אבל את גאגא כדאי ללכת לראות גם בכדי ללכוד רגע מכריע בקריירה של אמן: רגע שבו אנרגיה ומסה ורצון ונביעה פנימית ותהודות חיצוניות עומדים למבחן.
טכנית היא זמרת מעולה, ויש לה את כל החבילה - חושים בריאים לתמלילי ולחני פופ קליטים וזכירים, מוזיקליות טבעית, ובטח שכל שאר המעטפת: בשנות הפריצה שלה גאגא הפכה להוריקן פופ שבאמת הזכיר במשהו את יכולות התנועה והשינוי של דיוויד בואי בשנות ה-70 ואת השליטה התקשורתית המבריקה של מדונה בשנות ה-80.
הבעיה היא שמפתח ההישרדות עבור כל מוזיקאי תקשורת המונים מסוגה הוא צבירת שירים שהם נכסים על-זמניים. וככל שעוברות השנים ומצטברים האלבומים, ומאחר שבינתיים, מאלבום לאלבום, היא מנחיתה פחות קלאסיקות, הרי שכרגע גאגא עומדת על התפרים ועל הפערים שבין האייקון התרבותי העצום שעודנה, לבין הסחורה המוזיקלית שלה שכבר פחות מסקרנת מהדמות עצמה.
החומרים ביו-טיוב מתוך הופעותיה ב-2014 מלמדים על מופע מיומן לעילא, כמובן, על מעט יותר נוכחות של גיטרות חשמליות על חשבון הפקות הדאנס המסחרי של האלבומים האחרונים, ובעיקר על הטקס הפולחני ההמוני אך אינטימי ומסור מאוד בינה לבין מאות אלפי חסידיה האדוקים.
האם גאגא תתפתח להיות אמנית מדוברת לאורך עשורים, כזו שבאמת תקבע סדר יום תקשורתי ותרבותי ברוב בתי המערב כפי שקרה באלבום הבכורה שלה? או שאולי תהפוך באמת ל"אמנית קאלט", ותשורר לקהל קבוע, נאמן ומסור, אך עם פחות השפעה על העולם שמחוצה לו? ב-2104, בעולם שעיכל השנה קליפים מייצרי שערוריות ושיח חברתי של מיילי סיירוס וניקי מינאז', גאגא, ואולי זה דווקא לטובתה, כבר נתפסת בגיל 28 כסקנדליסטית של אתמול, כחדשות הצהובות הישנות.
לגאגא יש ליבידו וחושים ותבונה וסקרנות והרפתקנות שיכולים לפרנס לא רע 5 קריירות מתונות של אחרות. ומתישהו היא הרי תהיה מוכרחה להבשיל לתוך המתינות. בינתיים, במוצאי השבת הקרובים, הקרקס של גאגא נוחת כאן כדי לבדר ואולי גם להבהיר באילו ליגות הגברת תשחק בעונות הבאות של הפופ.
מארון 5: כוכב תפל
אדם לוין, סולן "מארון 5" ושובר לבבות מקצוען, מתעקש לבזבז את הייחודיות שלו
דווקא מתוך השמרנות המוחלטת שלהם, "מארון 5" נותרו תופעה כמעט יוצאת דופן בפופ. הם מציעים פופ לבן, שמרן, מתוק, נטול כל יומרות מלבד בידור קליל ככל הניתן. הם פעילים כמעט 20 שנה מימי התיכון, וב-10 שנים מכרו כמעט 30 מיליון עותקים מארבעת אלבומיהם הקודמים.
ויש להם את הסולן אדם לוין. בגיל 35 הוא כוכב-על אמריקאי, אליל ילדות, מוזיקאי, מנטור ב-"The Voice" האמריקאית, וגם שחקן מתחיל, כפי שנסקר כאן בשבוע שעבר בסרט המתקתק והזניח "התחלה חדשה".
השיר הכי טוב פה הוא שיר סולו שלו שמצורף כבונוס מהפסקול הבינוני של הסרט ההוא. זה אומר הכול על החומר הנוכחי של הלהקה. יש עוד בלדה לא רעה שכתבה סיה שהם עושים עם גוון סטפאני, ורק שיר ממש טוב אחד, "Shoot love".
לוין משחק בסרט את הכוכב שנכנע לחוקים הכי שדופים של התעשייה, ומוזר ועצוב שזה מתורגם מעשית ובדייקנות ללהקה שלו.
לפני 3 שנים היה להם דואט אחר, עם כריסטינה אגילרה, "זז כמו ג'אגר", שחרך את העולם ושב ואיתחל להם את הקריירה. אבל חלפו כבר שני אלבומים מאז, והנוכחי הוא החלש עד כה.
הוא כה תפל עד שיש לקוות שלפחות במכירות - יצדיק את עבודת עשרות הכותבים והמפיקים שצוותו לו. מה שמתסכל הוא שללוין יש קול דווקא מאד מובחן. ודווקא זמר עם קול כה ייחודי, מהפאלסטים הלבנים הכי חזקים שנשמעו בפופ, בוחר להישמע כה נדוש, ממחזר, חסר אישיות, ועם תמלילים שידברו רק ללב ילדות בנות מחצית מגילו ומטה. שיעמומון.
