ליונל מסי / צילום: רויטרס
מה שקרה בחדר התקשורת בקאמפ נואו, האצטדיון הנודע של ברצלונה, בבוקר של 2 בספטמבר, היה אירוע יוצא דופן בנוף של הכדורגל האירופי. פחות מ-12 שעות אחרי שחלון ההעברות בשוק השחקנים נסגר, ברצלונה קיימה מסיבת עיתונאים. מאחורי המיקרופונים התיישבו סגן נשיא המועדון לענייני ספורט יורדי מסטרה והמנהל המקצועי אנדוני זוביזרטה, שהציגו את הפרטים הפיננסיים של כל העסקות שברצלונה ביצעה לקראת עונת 2014/15. בסוף מסיבת העיתונאים הנתונים פורסמו גם באתר הרשמי ובחשבונות של המועדון ברשתות החברתיות.
לפי הנתונים של ברצלונה, היא הוציאה 157.25 מיליון אירו על שבעה שחקנים שנרכשו בחלון ההעברות האחרון, בראשם החלוץ האורוגוואי לואיס סוארז, שהגיע מליברפול תמורת 81.25 מיליון אירו - ולא, כמו שליברפול טוענת, תמורת 94 מיליון. לברצלונה גם היה חשוב להדגיש שהיא הכניסה 78.8 מיליון אירו ממכירת ארבעה שחקנים (בהם שחקנים בולטים דוגמת ססק פברגאס ואלכסיס סנצ'ז) - כך שההוצאה שלה על רכש (השלישית בגובהה באירופה אחרי מנצ'סטר יונייטד וליברפול), הייתה למעשה רק כמחצית מהסכום. אבל הסכומים בכל מקרה פחות חשובים, הסביר מסטרה, מה שחשוב זה שברצלונה כינסה את העיתונאים כדי "לשדר שקיפות".
שקיפות היא אחד הכלים הפופולריים בניהול משברים, תהליך שברצלונה נמצאת בעיצומו. לא מדובר במשבר מקצועי, אם כי הקבוצה סיימה את העונה הקודמת בלי תואר, לראשונה אחרי חמש שנים; וגם לא במשבר כלכלי - ברצלונה דיווחה על הכנסות שיא של 530 מיליון אירו בעונת 2013/14, ובארבע השנים האחרונות טיפסה מהמקום ה-24 למקום השני בדירוג שווי המועדונים של המגזין "פורבס" (כיום שווה 2.3 מיליארד אירו, קצת פחות מריאל מדריד). המשבר שעבר על ברצלונה, לתפיסתה, הוא תדמיתי. "עברנו דברים מאוד קשים", אמר נשיא המועדון, ג'וזף מריה ברתומיאו, "קרו הרבה דברים שהתפתחו בדרך שלא תכננו".
בין ההתפתחויות שברתומיאו התכוון אליהן: הביקורת שברצלונה ספגה על חוזה החסות שלה עם הקרן הקטארית (Qatar Foundation) ובהמשך עם חברת התעופה קטאר איירווייז, שבמסגרתו המועדון מכר, לראשונה בתולדותיו, את הזכות לפרסם על החולצה שלו; הקרע עם יוהאן קרויף ועם פפ גווארדיולה, שניים מהסמלים הגדולים של ברצלונה; החקירה בחשד לשחיתות בעסקת ההעברה של הכוכב הברזילאי ניימאר, שבעקבותיה התפטר בינואר נשיא המועדון הקודם, סנדרו רוסל; והעונש שהטילה פיפ"א, התאחדות הכדורגל הבינלאומית, על ברצלונה בגלל עבירות על חוקי החתמת שחקנים מתחת לגיל 18 - איסור על רכישת שחקנים בשני חלונות ההעברות הבאים (מה שמסביר את היקף הרכש בחודשים האחרונים).
הפרשות האחרונות עשו יותר מלהזיק ליחסי הציבור של ברצלונה. הן ערערו את האתוס שהיא משווקת לעולם, בעשור האחרון בהצלחה חסרת תקדים, תחת המוטו Mes que un club (יותר ממועדון) - תפיסה עצמית שנובעת מההיסטוריה של בירת קטאלוניה, ומהתפקיד שהמועדון שיחק בה. התפיסה הזאת מאבדת בשנים האחרונות קשר עם המציאות, אבל בברצלונה ממשיכים לשווק אותה באגרסיביות, דיסוננס שבלט במסיבת העיתונאים ב-2 בספטמבר.
אף שרק לפני שנה ברצלונה הסתירה את העלויות האמיתיות של עסקת ניימאר, היא חגגה את השקיפות כחלק מהזהות של המועדון. "אנחנו המועדון היחיד בעולם שמתנהג כך", אמר מסטרה, "זה מה שעושה אותנו כל-כך מיוחדים".
נציגת כוחות האור
חלק חשוב בזהות של ברצלונה נבנה, כמו ברוב המקרים, על בסיס היחס לאחר - במקרה שלה מדריד, מרכז הכוח הפוליטי בספרד מאז המאה ה-15. ברצלונה עמדה במוקד המרד במלך פליפה הרביעי ב-1640, שבו קטאלוניה הכריזה על עצמאות במשך 12 שנים. ב-1714, בסוף מלחמת הירושה הספרדית, המלך פליפה החמישי כבש את העיר והוציא את המוסדות הפוליטיים ואת השפה הקטאלנית מחוץ לחוץ. השאיפה הקטאלנית לעצמאות התעוררה שוב רק באמצע המאה ה-19, בעקבות רנסנס תרבותי שהנהיגו סלבדור דאלי ואנטוני גאודי. ב-1914 הוקם פרלמנט קטאלני, שנסגר ב-1925 על-ידי הדיקטטורה של גנרל מיגל פרימו דה ריברה. באותה שנה פרימו דה ריברה סגר גם את מועדון הכדורגל ברצלונה למשך שישה חודשים, אחרי שהקהל שלו שרק בוז בזמן נגינת ההמנון הספרדי.
מועדון הכדורגל ברצלונה הוקם ב-1899 על-ידי האנס קמפר, איש עסקים משווייץ שאימץ את השם הקטלני ז'ואן גמפר. גמפר הדגיש את הזהות הקטאלנית של המועדון, בעיקר כדי לגייס כספים מהבורגנות בעיר, שהייתה בעלת אידיאולוגיה לאומית, וטיפח קשרים עם אנשי המפלגה הדומיננטית בקטאלוניה בתחילת המאה ה-20, Lliga Regionalista, שהתפרקה ב-1936, השנה שבה התחילה מלחמת האזרחים בספרד.
בסוף מלחמת האזרחים, כשהכוחות הלאומניים של הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו תפסו את השלטון, המועדון נאלץ לשנות את שמו מ-FC Barcelona לגרסה קסטיליאנית, Barcelona Club de Futbol, ולהסיר את דגל קטאלוניה מהסמל. אבל שנות הדיקטטורה של פרנקו רק חיזקו את מעמדה של ברצלונה כסמל לאומי בקטאלוניה - לא מעט בזכות העובדה שהאצטדיון של המועדון היה אחד המקומות היחידים שבהם היה אפשרי להתקהל ולדבר קטאלנית - ולא פחות חשוב, עבור בניית הנרטיב, כנציגת כוחות האור לעומת כוחות החושך ממדריד.
לנרטיב הזה יש שורשים תרבותיים עמוקים. "למרות העובדה שמוזיאון הפראדו, הממשלה ומשפחת המלוכה יושבים במדריד", כתב העיתונאי האנגלי פיל בול, שחי בספרד יותר מ-20 שנה, בספרו Morbo: the Story of Spanish Football, "כמעט כל הרעיונות שעיצבו את ההיסטוריה המודרנית של ספרד - רפובליקניזם, פדרליזם, אנרכיזם, סינדיקליזם וקומוניזם - הגיעו לספרד דרך קטאלוניה. פאשיזם הוא היוצא דופן. אופנות, אם בלבוש, בפילוסופיה או באמנות, נטו להכות שורש בקרקע היותר מסבירת פנים של ברצלונה, שנים לפני שהן התקבלו במדריד. העיר תמיד מתכננת משהו, ונראה שהיא אוהבת את עצמה, באופן קצת נרקיסיסטי, אבל אף על פי כן שאנן ובטוח בעצמו, המשדר תחושה של נינוחות".
הביטחון העצמי של תושבי ברצלונה מעולם לא הוגבל לתחומי ספרד. "הקטאלנים מתגאים בכך שהם אינם קרתנים, באוויר הקוסמופוליטי שלהם, במסורת עתיקת הימים שלהם להביט החוצה, לספוג השפעות ולהפוך אותן לדינמיקה מחשמלת משלהם", כתב בול. "המוטו של יובל המאה של המועדון היה El Centenari de Tots (המאה של כולם). הוא גילם מסר מתוחכם של הכללה, ובאותו זמן הזמין אנשים מבחוץ להביט בהערצה. פעם אחר פעם הגיעו כדורגלנים מחופים זרים ועברו במהירות תהליך של קטלניזציה - מה שלא אומר שהם למדו את השפה, אלא שהם ספגו את ה-taranna (דרך חיים) המיוחדת של האזור, שכמעט באופן בלתי נמנע הייתה אטרקטיבית בעיניהם".
דרך החיים של האזור, לפי המקומיים, חייבת להשתקף גם בכדורגל עצמו. "בארסה", אמר אנטוניו אספדלר, פרופסור לספרות באוניברסיטת ברצלונה, "היא מבע, צורת ראייה, עדיין בת תוקף מפני שבארסה היא קצת שונה ממועדונים אחרים. בספרד, מועדוני כדורגל הם בדרך כלל רק מועדוני כדורגל, המשמרים גאווה מקומית או משרתים את הכוח של איל הון ועוזרים לפרסם את העסק שלו, או משרתים אמביציות פוליטיות או של סטטוס חברתי. בארסה ניסתה לייצג רעיון על כדורגל וסגנון משחק שקשור לרעיון על החיים. זה מועדון שיש לו דעה על דברים, כלומר יש ממדים אסתטיים ואתיים לסגנון המאפשר לכדורגל, בחברה מתקדמת כמו זו, להמשיך להיות דומיננטי. הרעיון של 'יותר ממועדון' הוא לא רק פוליטי, אלא גם סוציאלי, אנתרופולוגי".
המודל: מנצ'סטר יונייטד
את הרעיון מאחורי הכדורגל של ברצלונה הגה יוהאן קרויף ההולנדי, שכיכב בקבוצה בין 1973 ל-1978, וחזר אליה כמאמן ב-1988. קרויף היה האיש שיזם את הקמת La Masia (החווה), אקדמיית הנוער המפורסמת של ברצלונה, והנחיל את הסגנון האטרקטיבי שמזוהה עם המועדון בכל הרמות, מקבוצות הילדים ועד הקבוצה הבוגרת - משחק המסירות הקצרות, שמכונה כיום טיקי-טאקה. בתחילת שנות ה-90 קרויף בנה את אחת הקבוצות הזכורות בתולדות הכדורגל, בראשות שחקנים כמו רומאריו הברזילאי, חריסטו סטויצ'קוב הבולגרי, ופפ גווארדיולה הקטאלני, שזכתה בארבע אליפויות רצופות ובגביע אירופה לאלופות ראשון בתולדות המועדון, וקיבלה את הכינוי "דרים טים". אבל ב-1996, בעקבות סכסוך עם נשיא המועדון דאז, ז'וזפ לואיס נונייז, הוא פוטר.
הפיטורים של קרויף חילקו את ה-Socios של ברצלונה - חברי המועדון, שהם גם הבעלים שלו, כיום מספרם עומד על כ-118 אלף - לשני מחנות, Cruyffistas ו-Nunistas, עם השקפות עולם שונות. נונייז, שכיהן כנשיא בין 1978 ל-2000, לא ראה את ברצלונה כסמל פוליטי ותרבותי, אלא כעסק. המודל שלו היה מנצ'סטר יונייטד, שבתחילת שנות ה-90 הונפקה בבורסה, והייתה חלוצה כמעט בכל אלמנט שיווקי: תאי VIP באצטדיון, מכירת מרצ'נדייז, חדירה לשוק האסייתי. לקראת סוף הכהונה שלו, נונייז ניסה לקדם פרויקט מסחרי בשם בארסה 2000, שבמסגרתו קאמפ נואו יהפוך לקומפלקס שיכלול פארק ענק, חנויות, מסעדות וברים.
פרויקט בארסה 2000 והאידיאולגיה העסקית של נונייז עוררו ביקורת קשה מצד ה-Cruyffistas, במיוחד מקבוצה של סוסיוס בראשות ז'ואן לאפורטה, עורך דינו של קרויף, שקמה ב-1997 וכינתה את עצמה L'Elefant Blau (הפיל הכחול). הקבוצה הגישה מספר הצעות אי-אמון בנונייז, שנכנס לעימותים גם עם עיריית ברצלונה על רקע הפרויקט, ובסופו של דבר התפטר בלי לממש אותו. סגנו הוותיק ז'ואן גספרט נבחר במקומו, מה שנתפס כהבעת אמון בשלטון הישן, אבל אחרי שנתיים וחצי של תוצאות מאכזבות (הקבוצה לא זכתה בתואר) ושל נסיגה כלכלית (חוב שתפח ל-186 מיליון אירו) גם הוא התפטר, באקט שסימל את סוף עידן נונייז במועדון.
ביוני 2003 התחיל עידן לאפורטה, שנבחר לנשיא עם 52.57% מהקולות. קמפיין הבחירות שלו אמנם התמקד בשליחות החברתית של המועדון ובחשיבות הזהות הקטאלונית - הסלוגן היה Primer, el Barca (בארסה באה קודם) - אבל עם כניסתו לתפקיד דווקא המונח la marca Barca (בארסה המותג) נעשה יותר ויותר דומיננטי בשיח של המועדון, ואיתו ההשוואות המוכרות מימי נונייז למנצ'סטר יונייטד. "מנצ'סטר יונייטד גובה 2 מיליון אירו עבור משחק ידידות, בארסה גובה רק 300 אלף", אמר לאפורטה, "אנחנו חייבים להגיע למצב שבו ילד בסינגפור או בטוקיו לובש חולצה של ברצלונה ולא של מנצ'סטר יונייטד".
כדי להגיע למצב הזה, ברצלונה הייתה חייבת קודם כול להתאושש מבחינה מקצועית. לאפורטה מינה את פרנק רייקרד ההולנדי למאמן, החתים כוכבים כמו רונאלדיניו הברזילאי וסמואל אטו מקמרון, ובעונת 2004/05 הקבוצה זכתה באליפות ראשונה אחרי חמש שנים. בעונה הבאה ברצלונה שחזרה את ההישג וזכתה גם בצ'מפיונס ליג. אבל הבוננזה הבאמת גדולה התחילה ב-2008, כשגווארדיולה החליף את רייקרד והכישרון החד-פעמי של ליונל מסי התפוצץ. בארבע השנים הבאות ברצלונה זכתה בשלוש אליפויות, בשני גביעים ובשני גביעי צ'מפיונס ליג עם כדורגל כמעט אידאי, והוכתרה על -ידי התקשורת ועל-ידי אנשי מקצוע כקבוצה הגדולה בהיסטוריה.
הכדורגל הפנטסטי של ברצלונה הפך אותה לקבוצה הפופולרית בעולם - עם 340 מיליון אוהדים, לפי מחקר של סוכנות שיווק הספורט Euroamericas - והמותג שלה צמח בהתאם: ההכנסות עלו מ-123.4 מיליון אירו ב-2003 ל-398.1 מיליון ב-2010, השנה האחרונה בכהונה של לאפורטה. במקביל, לאפורטה הקפיד לטפח את התדמית החברתית של המועדון, בעיקר באמצעות חוזה חסות עם יוניצ"ף מ-2006, שבמסגרתו ברצלונה שילמה לארגון הצדקה 1.5 מיליון אירו בשנה כדי לשאת את הלוגו שלו על החולצה.
שיתוף הפעולה עם יוניצ"ף לא נבע רק מרגישות סוציאלית כמובן. המהלך, כתבו סיימון צ'אדוויק, פרופסור לאסטרטגיה ולשיווק בספורט באוניברסיטת קובנטרי, ודייל ארתור, מרצה לניהול ספורט באוניברסיטת סאות'רן קרוס באוסטרליה, במאמר Mes que un Club: The Commercial Development of FC Barcelona, חיזק "את הדימוי הקיים של המותג כיותר ממועדון. מה שהעסקה עשתה זה לעזור לבנות הון עצמי למותג של בארסה. יש לה באופן ברור ערך, לא משנה כמה בלתי מוחשי, שעוזר לחזק את התפיסה שבארסה היא מיוחדת - המועדון מקדם ערכים כמו קהילה, סולידריות ואכפתיות".
"הם חצו את הקו"
התפיסה הזו הלכה ונשחקה בקדנציה של סנדרו רוסל, יורשו של לאפורטה. רוסל, לשעבר ראש מערך השיווק של נייקי בברזיל, היה סגנו של לאפורטה בין 2003 ל-2005, והתפטר לאחר שהיחסים בין השניים התקלקלו. הפעולה הראשונה שלו כנשיא ברצלונה הייתה להפשיט את קרויף מתואר נשיא הכבוד של המועדון, שהוענק לו על-ידי לאפורטה, בטענה שההחלטה לא הובאה לאישור הסוסיוס. זמן קצר אחר כך רוסל האשים את לאפורטה בזיוף הנתונים הפיננסיים של ברצלונה ובניפוח החוב של המועדון ל-442 מיליון אירו. האשמה שלאפורטה הכחיש, בגיבויו של צ'אבייר סאלה-אי-מרטין, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת קולומביה, ששימש כגזבר ברצלונה בין 2004 ל-2010.
המצב הכלכלי של ברצלונה, לטענת רוסיי, חייב מציאת הכנסות חדשות. בדצמבר 2010 הוא חתם על חוזה חסות של 150 מיליון אירו לחמש שנים עם קרן קטאר, ארגון ללא מטרות רווח, שהפך את החולצה של ברצלונה לשטח פרסום בפעם הראשונה אחרי 111 שנים. ב-2013, כחלק מהעסקה, חברת התעופה קטאר איירווייז החליפה את הקרן הקטארית כספונסר של ברצלונה, שמאז נושאת על החולצה כיתוב מסחרי מובהק.
הביקורת על העסקה - קרויף כינה אותה "וולגרית" - התעצמה לאור הגילויים על היקף הפרת זכויות האדם בקטאר, התמיכה הכלכלית שהיא מספקת לארגונים אסלאמיים קיצוניים (ביניהם חמאס), והחשדות הכבדים לשחיתות במכרז שהעניק לה את אירוח גביע העולם בכדורגל ב-2022. המכרז הקטארי נמצא תחת חקירה של פיפ"א, והשנה התברר שגם ברצלונה, באמצעות רוסל, עלולה להיות מעורבת בפרשה.
החשדות נגד קטאר מתרכזים בשיחוד חברים בוועד המנהל של פיפ"א בתמורה לתמיכה במכרז שלה בהצבעה, שנערכה בדצמבר 2010, עשרה ימים לפני שברצלונה חתמה על חוזה החסות עם הקרן הקטארית. אחד החשודים בקבלת שוחד הוא ריקרדו טשיירה, נשיא התאחדות הכדורגל של ברזיל בין 1989 ל-2012. לפי "הדיילי טלגרף" הבריטי, ב-2011 הופקדו בחשבון הבנק של בתו אנטוניה, אז בת 10, 3.4 מיליון דולר. מי שהפקיד את הכסף בחשבון היה, לכאורה, רוסל.
לרוסל ולטשיירה, שנמלט למיאמי, פלורידה, אחרי שמשטרת ברזיל פתחה בחקירה נגדו, יש קשרים עסקיים ענפים עוד מהימים שבהם רוסל עבד בברזיל עבור נייקי. בשנת 2008 החברה של רוסל, Ailanto Marketing, קיבלה תשלום של 5.6 מיליון דולר מההתאחדות הברזילאית על ארגון משחק ידידות בין ברזיל לפורטוגל. בברזיל חושדים שגם טשיירה הרוויח מהעסקה, אחרי שנמצאו מסמכים שקושרים בין Ailanto לחווה שלו בפרברי ריו דה ז'ניירו.
הקשרים של רוסל בברזיל עומדים גם במוקד פרשת ניימאר, שחתם בברצלונה בקיץ 2013. ברצלונה טענה שהיא שילמה 57.1 מיליון אירו על ניימאר, אבל כשאחד מחברי המועדון, רוקח בשם יורדי קאסס, דרש מההנהלה לחשוף את פרטי העסקה, היא סירבה. קסאס הגיש תביעה נגד הקבוצה, ובינואר השופט שדן בתיק הורה לפתוח בחקירה בחשד להעלמת מס. בעקבות החלטת השופט, רוסיי הודיע על התפטרותו. יום אחר כך ברתומיאו, סגנו של רוסיי שקודם לתפקיד הנשיא, הודה שברצלונה שילמה 86.2 מיליון אירו עבור ניימאר, 40 מהם לאביו, שמשמש כסוכנו. בפברואר ברצלונה שילמה מיוזמתה 13.5 מיליון אירו לרשויות המס בספרד על עסקת ניימאר, לטענת ברתומיאו, "כדי להגן על המוניטין ועל השם הטוב של המועדון".
השם של ברצלונה נפגע בשנים האחרונות גם מהיחס שלה לאנשים שתרמו להצלחת המועדון. המגן הצרפתי אריק אבידל, שחקן חשוב ומוערך בקבוצה בין 2007 ל-2013, שוחרר בסוף העונה הקודמת, פחות מחודשיים אחרי שהוא חזר מניתוח השתלת כבד בעקבות גידול סרטני שהתגלה אצלו. עוד קורבן היה גווארדיולה, שנאלץ לקרוא ידיעות בתקשורת הספרדית על כך שהוא לא ביקר את טיטו וילאנובה המנוח, עוזרו בין 2008 ל-2012, שחלה בסרטן זמן קצר לאחר שמונה למאמן ראשי. "הם חצו את הקו", אמר גווארדיולה על הנהלת ברצלונה בראשות רוסל, "לעולם לא אשכח שהם השתמשו במחלה של טיטו כדי לגרום לי נזק".
עוד נזק לתדמית של ברצלונה עלול להיגרם כשהיא תוסיף שם מסחרי לקאמפ נואו, כחלק מפרויקט שיפוץ האצטדיון, שאושר באפריל האחרון. ברצלונה הודיעה שהיא מתכוונת למכור את הזכויות לשם תמורת 150 מיליון אירו, רבע מעלות השיפוץ, שיתחיל ב-2017 ואמור להסתיים ב-2021. הפרויקט כולל הרחבה של הקאמפ נואו ל-105 אלף מושבים (כיום מכיל 99 אלף), התקנת גג נסגר, בניית אולם כדורסל חדש לקבוצת הכדורסל של המועדון, והקמת קומפלקס עם חנויות, מסעדות, ומשטח החלקה על קרח. לא מאוד שונה מפרויקט "בארסה 2000", שהוקע רק לפני שני עשורים בגלל האלמנטים המסחריים שלו.
לשכפל את פפ
ההתמסחרות שהולכת וגוברת של ברצלונה אולי תרחיק אותה מהאוהדים הטהרנים שלה, אבל הם אינם הרוב אפילו בין הסוסיוס, כפי שהוכיחה ההצבעה על פרויקט השיפוץ של הקאמפ נואו, שקיבל את השם Espai Barca (אושר ברוב של 72% מתוך 37,535 מצביעים). גם הפרשות המפוקפקות שברצלונה הסתבכה בהן לא באמת מסכנות את הפופולריות של המועדון, טען אסטבה קאלזדה, ראש מחלקת השיווק של ברצלונה בין 2002 ל-2007 ומחבר הספר Show Me the Money, כי "לאוהד באינדונזיה לא אכפת שהנשיא מתפטר. מעניין אותו שהקבוצה תשחק טוב על המגרש. אם הקבוצה מצליחה, עניינים כאלה נעשים פחות חשובים. אבל אם דברים משתבשים, זה יכול ליצור סיבוכים למועדון ולהשפיע על העתיד שלו".
כדי למנוע סיבוכים, ברצלונה החתימה שתי דמויות חשובות בקיץ. הראשונה היא סוארז, שחקן העונה בפרמיירליג ב-2013/14 ואחד הסקוררים הטובים בעולם. אלא שסוארז, 27, עלול ליצור סיבוכים אחרים: ברזומה שלו יש כבר שימוש בביטוי גזעני (Negro, שחור בספרדית) במהלך עימות עם פטריס אברה במשחק בין ליברפול למנצ'סטר יונייטד, ולא פחות משלוש נשיכות של שחקנים יריבים - האחרונה במהלך משחק בין אורוגוואי לאיטליה בגביע העולם בברזיל. הנשיכה בברזיל עלתה לסוארז בהשעיה של ארבעה חודשים, מה שאומר שהוא יוכל לשחק לראשונה רק ב-26 באוקטובר, התאריך של ה"קלאסיקו" הראשון העונה, שבו ריאל מדריד תארח את ברצלונה.
לדמות השנייה, המאמן החדש לואיס אנריקה, יש הרבה ניסיון בכל מה שקשור לקלאסיקו. אנריקה, 44, במקור מחיחון שבצפון ספרד, שיחק בריאל מדריד בין 1991 ל-1996 ואז עבר לברצלונה. הוא הפך לאחד מאלילי האוהדים בקאמפ נואו בזכות הכריזמה והאינטנסיביות שלו, ואימץ את הגישה הקטאלנית כלפי מדריד, כמו שמעיד הסיפור הבא: בפברואר 2002 אנריקה הוזמן, כמו כל שחקני העבר של ריאל, לטקס הפתיחה של חגיגות יובל ה-100 של המועדון; הוא החליט לא להגיע, ואמר לתקשורת שיש לו דברים יותר טובים לעשות עם הזמן שלו.
את קריירת האימון שלו אנריקה התחיל ב-2008 בקבוצת המילואים של ברצלונה. אחרי שלוש שנים מוצלחות (העלה את הקבוצה לליגה השנייה בספרד) הוא עבר לרומא, אבל הניסיון שלו ליישם את סגנון המשחק של ברצלונה נתקל בקשיים, והקבוצה סיימה את עונת 2011/12, היחידה שלו באיטליה, במקום השביעי. בעונה הקודמת הוא אימן את סלטה ויגו, והוביל אותה למקום התשיעי. בברצלונה מאמינים שהמעמד שלו כשחקן עבר גדול במועדון ייצור חיבור מיוחד עם השחקנים. בפעם הקודמת שהם הימרו על מאמן צעיר שהתחיל בקבוצת המילואים - גווארדיולה - זה בדיוק מה שקרה.