כולנו מכירים את הביטוי השאול מתחום האגרוף "Saved By The Bell", על אותו מתאגרף שניצל מנוק-אאוט שהיה מתרגש עליו, אם הקרב היה נמשך ולו לשניות ספורות נוספות. אולם למזלו הטוב, ברגע האחרון קול הפעמון גאל אותו מהתפרקות טוטאלית. במשך שנים למדנו מציבור המורים, בעיקר מהמורות עם העיניים בגב, שהצלצול הוא כמובן בשביל המורה, אולם בסוף חופשת הקיץ הזו, שהסתיימה עלינו לטובה אך בימים אלה, הבנתי שיש לפחות צלצול אחד בשנה, שהוא בשביל ההורים, אותו צלצול ערב לאוזן, של בוקר האחד בספטמבר, שנועד בעיקר לכל ההורים המותשים, שניצלו ברגע האחרון מנוק-אאוט By The פעמון.
אודה ולא אכחיש, שהמחנכת של יונתן סברה שיש עוד צלצול אחד שנועד להורים, הצלצול שלה אלינו הביתה להלין על שהילד לא מציית להוראותיה בכיתה. כשהנוהג הפסול הזה של המחנכת החל להשתרש, התחלתי לחשוש שגם הצלצולים האלה הם בשביל המורה. הסברתי לה שאם בכל פעם שהילד לא מציית להוראות שלי בבית הייתי אני מצלצל אליה, גם לה היה לא קל. קיבלנו החלטה משותפת בלא אומר שכל אחד ינסה להתמודד עם בעיותיו בעצמו, או כמו שנהגנו להגיד כילדים בשכונה "בלי לערב הורים".
ביידיש יש קללה שאומרת: "שיפלו לך כל השיניים מהפה ותישאר לך שן אחת בלבד, גם היא רק בשביל הכאב שיניים" (ובשפת המקור - "אלע ציין זאלן דיר ארויספאלן, נאר איינר זאל דיר בלייבן-אויף צאנווייטיק", ביידיש זה נשמע יותר טוב ופחות מובן, אבל חבל לשבור את השיניים כשיש תרגום פשוט ובהיר). אז ב-1 בספטמבר שלחתי אל מערכת החינוך שלושה ילדים, ובבית נותרה ליתר ביטחון, כתזכורת, רק עוד תינוקת אחת קטנטונת, נועם, כדי שלא נחוש טעמו של חופש מוחלט מהו. בחופש הגדול הזה, בשעותיו הקשות יותר, גיבשתי מסקנה סופית באשר לאהבותיי וגיליתי שבין כל מועדי ישראל, המועד האהוב עליי הוא האחד בספטמבר, והדמות הנערצת עליי היא בן גוריון (נמל התעופה).
אוסקר ווילד אמר פעם שבילדותו הוא נאלץ לקטוע את לימודיו כדי ללכת אל בית הספר וכך גם ילדינו נאלצו, בלב כבד, להתנתק מאיתנו זמנית למטרות חינוך חובה, בעוד אנחנו כהורים צמאי השפעה רק מחפשים דרך לא להפקיר אותם לחלוטין לגחמותיה של המערכת ולנסות לעצב ולכוון מעט את עתידם.
כילד אני זוכר בכל שנה את הלילה שלפני פתיחת שנת הלימודים כאחד המרגשים ביותר. נכנסתי למיטה מוקדם במיוחד, אולם בקושי עלה בידי להירדם. התלבושת האחידה הייתה מונחת מגוהצת על הכיסא ליד המיטה, התיק מסודר מראש, הקלמר עמוס לעייפה, הספרים עטופים, המחברות מדוגמות ובראש כל אלה - אני הייתי מלא הבטחות, בעיקר לעצמי, שככה זה יימשך לכל הפחות לצמיתות. וכל שנה, כעבור חודש, המחברות היו מקומטות, חלק מהספרים אבדו, התיק היה עמוס בעיקר בשיירי כריכים (פעם אחר פעם גיליתי, שבננה ששוהה בתיק בית ספר למעלה משבועיים מבלי להיאכל, תופסת ביטחון ומתחילה ללכלך על כל מה שמסביבה), וגם אצלי היו מתגלים סימנים מדאיגים לפגיעה קשה בבלוטת החשק ללימודים - ואז, אז הייתי מבטיח שבשנה הבאה אפתח דף חדש והכול יהיה אחרת.
עם הילדים שלי פיתחתי נוהג רישומי. בערב שלפני פתיחת שנת הלימודים, יצאנו בהרכב מלא לבית קפה, מצוידים בדפים ובכלי כתיבה, כדי שכל אחד ינסה לכתוב את החזון שלו ואת הציפיות מהשנה שבשער. בעניין הזה אני מאמץ ארשת רצינית. הכתיבה נחלקת לתחומים: חוגים, לימודים, משפחה, ספורט, עבודה וחיי חברה, ואנחנו רוקמים ביחד ובכובד ראש תוכנית לשנה הקרובה בכל תחום ותחום. נדמה לי שמייחסים לאייזנהאואר את האמרה שלפיה לתוכנית אין ערך, אולם לתכנון אין תחליף. ואכן, לדעתי, ממש לא נורא אם נגלה שחלק מהתוכניות לא התגשמו. ההליך במקרה זה הוא החשוב. אני מאמין שאבני היסוד להצלחה בעולם העסקי, התכנון המוקדם וסימון היעדים, עשויים להצליח גם בעסק הפחות חשוב שלנו - זה שעושים מהצד בשעות הפנאי, ככה על הדרך, כלאחר יד - המשפחה.
ניל ארמסטרונג אמר פעם ששתי הבעיות הקשות ביותר שבהן תיתקל אם תרצה לטוס לירח הן, איך להגיע לשם ואיך לחזור משם, והמליץ להשתדל לא לצאת לדרך לפני שפתרת שתי בעיות אלה. אז ליתר ביטחון, גם אנחנו מתכננים את השנה מראש רגע לפני שיוצאים למסע. התוכניות נתלות אחר כבוד על המקרר, כתזכורת, ככה שגם במקרה הגרוע, אם הן לא מוגשמות, לפחות אנחנו יכולים להצביע על המקרר ולהגיד להם בתוכחה "אבל הבטחתם".
השנה, כשעברנו ביחד על התוכניות ועל השאיפות של כל אחד מהם, גילינו כמה הפתעות, לא כולן לטעמי. עמית, שכנראה נמאס לה לראות משפחה בנעלי ריצה, ציינה במסגרת המטרות שלה בתחום הספורט - כי חלומה השנה הוא לא להידרש לבצע שום פעילות עם אבא. רוני, שקצת נמאס לה מהוריה ההוללים והבית קצת צפוף לה לאחרונה, כתבה במסגרת השאיפות המשפחתיות שלה - "שהשנה לא נתרבה". אני לא יודע אם יעלה בידי להגשים את שאיפותיה הספורטיביות של עמית לשנה הקרובה, אולם הבטחתי לנסות ולתרום את חלקי ולהגשים לפחות לרוני את חלומה הצנוע, ולהתאפק ככל יכולתי על מנת שנזכה לא להתרבות בשנה הבאה עלינו לטובה.