בימים אלה ממש אמורה מדינת ישראל להגיש לאו"ם דוח מקיף ראשון מתוקף חתימתה על אמנת האו"ם בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות, אותה אשררה המדינה בשנת 2012.
בדוח תוכל מדינת ישראל להתגאות בפעולות ובמהלכים שעשתה לקידום מעמדם של בעלי המוגבלויות בארץ, לרבות הקמת נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, חקיקת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, הנגשת מבנים ומוסדות ועוד.
נושא אחד כדאי לה למדינת ישראל להצניע בדוח, והוא היחס לו זוכים בעלי מוגבלויות - ובאופן ספציפי כבדי השמיעה - בבית הדין הרבני, המוסד בעל המונופול על נישואים וגירושים של יהודים בישראל.
ההתפתחות הטכנולוגית של ימינו צמצמה באופן ניכר את המוגבלות שיוצרת החירשות, אך בימים שבהם נכתבה ההלכה היהודית, מי שסבל מחירשות הכוללת גם אילמות התקשה להתבטא, ולכן נחשב כמוגבל גם בשכלו. לפיכך הוטלו על החירש והחירשת מגבלות הלכתיות באופן דומה לזה שהוטל על בעלי מוגבלות שכלית וקטינים, שכונסו יחדיו במונח חש"ו (חירש שוטה וקטן).
על-פי דין תורה, חירשים לא יכלו להינשא כלל, ונישואי חירשים נחשבים כנישואים מרבנן ולא נישואים מדאורייתא. בימינו אנו טקס החתונה שונה, הכתובה שונתה, וגם הגט שונה.
קשה להאמין, אבל אדם שנישא בריא, והתחרש לאחר נישואיו, יתקשה מאד להתגרש בכלל.
הדוגמה הקיצונית ביותר ליחס מחפיר לחירשים בבית הדין הרבני התפרסמה ב-1966, בעניינה של חירשת אילמת שהתאלמנה מבעלה, מבלי שנולדו להם ילדים. במקרה כזה ההלכה היהודית מחייבת את אחיו של המנוח להינשא לאלמנה בהליך שנקרא יבום, שניתן להיחלץ ממנו רק באמצעות טקס חליצה, שבו האלמנה משחררת את האח ממחויבותו.
לרוע מזלה של של האלמנה, עקב היותה חירשת אילמת היא נחשבה חסרת בינה שלא מסוגלת לבצע חליצה, ולכן אולצה על-ידי בית הדין הרבני הגדול "להתקדש" על-ידי האח ולהתגרש ממנו למחרת היום.
בעידן המודרני, כאשר מרבית החירשים מסוגלים לתקשר מילולית, וגם אלה שמוגבלים בכך מתקשרים בדרכים אחרות, נדמה היה שברור לכל שאין כל קשר בין מגבלת שמיעה לבינה ודעת - ושלכן כל יחס שונה לחירשים, גם אם הוא נעשה באצטלה דתית, הוא בבחינת אפליה בזויה ופסולה.
לכן הזדעזעתי לקרוא השבוע פסק דין מבית היוצר של בית הדין הרבני בחיפה, שדן בתביעת גירושים של אישה שומעת מבעלה החירש, ובו הוכרעה תרומתו של הבעל לשבר הנישואים על בסיס השתייכותו לאוכלוסיית כבדי השמיעה: "בקרב החירשים יש חשדנות יתר כלפי בן הזוג והסובבים אותו, וכתוצאה מחשדנות זו יש שמערכת היחסים בינו לבין הסובבים אינה מאריכה ימים. ייתכן שזו הסיבה להתנהגותם של הצדדים".
בית הדין לא הסתפק בדעה קדומה זאת, ואף הפנה להכללה קודמת שערך בפסק דין אחר מהשנה שעברה, בזו הלשון: "לדעתי, קשה לעמוד במקרה זה מי אשם בגירושים, הואיל והצדדים חירשים אילמים, וידוע כי בנישואי חירשים אילמים החשדות בין בני הזוג גבוהים מאוד... מקרה המריבה, המתואר בתסקיר שירותי הרווחה ושהוביל לתלונה במשטרה ולהרחקת הבעל שלא חזר עוד הביתה - הוא קלאסי לחירשים אילמים".
לפני כמה חודשים פרסם הרב ד"ר בני לאו מאמר בשם "נישואים בשפת הסימנים", במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה, שבו קרא לקבוע את מעמדו ההלכתי של החירש בזמננו כבן-דעת השווה לכל אדם.
בעקבות מאמר זה הודיע בן-דודו של הכותב, הרב הראשי לישראל, דוד לאו, כי יפרסם הוראות מעודכנות לרושמי הנישואים, שבהן יונחו הרשמים שלא להפלות חירשים מול יתר האוכלוסייה.
יש לקוות כי הוראות אלה יחולו גם על בעלי מוגבלויות אחרות. מן הראוי שאיסור אפליה זה יחול על עורכי הגירושים ולא רק על רושמי הנישואים, וכי אמירות נגד בעלי מוגבלויות יהפכו מוקצות מחמת מיאוס גם בבית הדין הרבני.
■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה ירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il