יואב ספיר / צילום: אלון רון
"מספר המעצרים במדינת ישראל לא רק שלא פחת מאז חקיקת חוק המעצרים, אלא הלך וגאה. מנתוני משטרת ישראל עולה כי בשנת 1998 היו בישראל 40,345 מעצרים. מספרם של אלה טיפס באופן הדרגתי והגיע ל-62,291 בשנת 2012 מספר המעצרים הגבוה בעשור האחרון (בשנת 2013 חלה ירידה מינורית במספר המעצרים הכולל, שעמד על 61,049 מעצרים)" - כך עולה מדוח הסנגוריה הציבורית לשנת 2013, שהוגש לשרת המשפטים ציפי לבנינולוועדת הסנגוריה הציבורית.
הדוח סוקר בהרחבה את פעילותה של הסנגוריה הציבורית בשנה החולפת בייצוג עשרות אלפי לקוחותיה, וכן מתאר בהרחבה את פעילותה המוסדית הענפה של הסנגוריה.
תופעת ריבוי המעצרים, המעסיקה רבות את הסנגוריה, נסקרת בדוח בהרחבה. מהדוח עולה כי מספרם של המעצרים עד תום ההליכים גדל באופן ניכר ובעקביות: בשנת 1998 היו 6,080 מעצרים עד תום ההליכים, ואילו בשנת 2013 היו 20,082 מעצרים עד תום ההליכים. מנתוני המשטרה עולה כי מספר המעצרים לצרכי חקירה ("מעצרי ימים") אף הוא גדל בצורה משמעותית בעשור האחרון.
בהקשר זה חשוב להדגיש כי ברוב הגדול של מעצרי הימים (כשני שלישים לפי ההערכות), כלל לא מוגש כתב אישום כנגד העצור, ותיק החקירה שנפתח בעניינו נסגר מאוחר יותר.
בשנים האחרונות מתעורר החשש שמגמת הגידול במעצרים במדינת ישראל קיבלה רוח גבית מיעדיה המוצהרים של משטרת ישראל, שמצאו ביטוים ב"תוכנית המפנה". מדובר בתוכנית אסטרטגית עליה הכריז מפכ"ל המשטרה הנוכחי עם כניסתו לתפקיד בשנת 2011, אשר עיצבה והנחתה את עשייתה של משטרת ישראל בשנים האחרונות.
התוכנית מציבה מספר יעדים מרכזיים שמטרתם להגביר את רמת הביטחון האישי של האזרח, והיא מלווה ב"מערכת מדידה" שנועדה לבחון את ביצועיהן של תחנות המשטרה ולדרגן לפי עמידתן ביעדים שהוצבו.
אחד היעדים המרכזיים בתוכנית הוא "חיזוק ההרתעה", המודד את סיכויי העבריין להיתפס, ומהווה 40% מהציון הכללי שניתן ליחידה. בין המדדים הנשקלים במסגרת "מתחם ההרתעה" קיים גם "מדד מעצרי תום הליכים", המודד את כמות המעצרים עד תום ההליכים בכל העבירות ואת הגדלת כמות המעצרים מסוג זה.
הקושי באיתור הרשעות-שווא
עוד שלובים בדוח נתונים רבים על שיטות עבודתה של הסנגוריה הציבורית, על היקפי הפעילות שלה, על חתכיה השונים, ועל עלויות הפעילות; וכן מתוארות מגמות והתפתחויות כלליות הנוגעות למשפט הפלילי בכלל ולחירויות הפרט וזכויות חשודים, נאשמים ואסירים בפרט.
השנה נכלל בדוח הסנגוריה פרק מיוחד בנושא משפטים חוזרים ותיקון הרשעות-שווא. הסנגוריה הציבורית מתריעה כי קיומן של בעיות מוסדיות המקשות על איתור ותיקון הרשעות-שווא, בצירוף מדיניות היד הקמוצה שבה נוקט בית המשפט העליון בבואו לדון בבקשות למשפט חוזר מביאים לכך שקיימת תופעה, שאינה זניחה ואינה שולית, של אנשים חפים מפשע הנושאים במאסרים ממושכים.
בדוח מתוארים קשיים מערכתיים המגבילים ולעיתים אף מונעים את האפשרות להגיש בקשות למשפט חוזר ולתקן הרשעות-שווא בישראל:
■ הגבלת העברתם של חומרי חקירה ומוצגים: במשך שנים הפרקליטות הגבילה את העברתם של חומרי חקירה ומוצגים לעיונה של הסנגוריה הציבורית וגרמה להימשכות בלתי נסבלת של ההליכים בעניין.
■ מניעת האפשרות לערוך בדיקות עצמאיות במוצגים: יכולתה של הסנגוריה הציבורית לבצע בדיקות עצמאיות במוצגים (כגון בדיקות דנ"א) מוגבלת ביותר. המניעה לערוך את הבדיקות נובעת לעיתים מסירובה של הפרקליטות להעביר לידי הסנגוריה את המוצגים, או מכך שהמוצגים בתיק אבדו או הושמדו.
■ הסדרה לקויה של נושא שמירת המוצגים: נושא שמירת המוצגים אינו זוכה להסדרה הולמת, והחובה לשמור מוצגים אינה מקוימת במקרים רבים על-ידי הרשויות.
■ האצלת סמכותו של היועץ המשפטי להגיב לבקשות למשפט חוזר לממשלה לפרקליט המדינה: האצלה זו של סמכות היועץ המשפטי לממשלה מציבה את פרקליטות המדינה במצב של ניגוד עניינים מובנה, מאחר שמדובר בתיקים שהיו בטיפולה בשלב ניהול התיק והערעור.
■ חקיקה לא מספקת: החקיקה הקיימת בישראל לוקה בחסר בסוגיות מרכזיות ומהותיות בתחום של משפטים חוזרים ותיקון הרשעות-שווא.
הדוח מציף בעיות מהותיות נוספות בהתנהלות מערכת אכיפת החוק ומערכת המשפט, ובכלל זה מגמה מטרידה של גידול ניכר במספר המעצרים וכרסום בזכויות הנתונות לעצורים לפי החוק.
מספר המעצרים במדינת ישראל לא רק שלא פחת מאז חקיקת חוק המעצרים, אלא הלך וגאה בעשור האחרון. כאמור, בשנים האחרונות מתעורר החשש שמגמת הגידול במעצרים קיבלה רוח גבית מיעדיה המוצהרים של משטרת ישראל, שמצאו ביטוים ב"תוכנית המפנה".
לדעת הסנגוריה הציבורית, תוכנית זו סותרת באופן חזיתי את העיקרון הבסיסי שהותווה בחוק המעצרים ופסיקת בית המשפט העליון, ולפיו המעצר אינו צריך להוות כלי להרתעה ואינו יכול לשמש כמעין "מקדמה" על חשבון העונש.
במסגרת עבודתה השוטפת נתקלת הסנגוריה, לא אחת, במקרים חמורים של מעצרי-שווא המבוצעים על-ידי המשטרה גם במקרים שבהם אין לכך כל הצדקה. ברוב הגדול של מעצרי הימים כלל לא מוגש בסופו של דבר כתב אישום כנגד העצור, ותיק החקירה שנפתח בעניינו נסגר.
הסנגוריה אף מזהה מגמה של הנמכת הרף להגשת בקשות למעצר עד תום ההליכים, וזאת אף בעבירות קלות יחסית ואף במקרים של אנשים נעדרי עבר פלילי או כאלה המשתייכים לאוכלוסיות מוחלשות כגון אנשים עם מוגבלויות נפשיות. בשנים האחרונות חל כרסום נוסף בזכויות הנתונות לעצורים לפי החוק בשל לחצים מערכתיים והעומס המוטל על בתי המשפט.
מרבית העצורים בישראל אינם זוכים לממש את זכות ההיוועצות שלהם בסנגור לפני חקירתם במשטרה. למרות פסקי הדין של בית המשפט העליון, ועל אף הוראות החוק והתקנות, לא מקפידה משטרת ישראל ליידע את כל העצורים על זכותם להיוועץ בסנגור בכלל, ובסנגור ציבורי בפרט, טרם חקירתם, ולאפשר להם היוועצות כזו. התוצאה היא שהרוב המכריע של החשודים המובאים לתחנת המשטרה נחקרים ומוסרים את הודעותיהם מבלי שקיימו את זכותם להיוועץ בעורך דין.
לדברי הסנגור הציבורי הארצי, ד"ר יואב ספיר, "הדוח השנתי משקף את מחויבותה של הסנגוריה הציבורית לעשיית צדק ולתיקון עיוותי דין במשפט הישראלי. מאות עורכי הדין המייצגים מטעם הסנגוריה פועלים באופן יומיומי מתוך תחושה של שליחות חברתית ומעניקים ייצוג מקצועי ואיכותי לחשודים, נאשמים ואסירים הזכאים לכך לפי החוק.
"מעבר לעבודת הייצוג בתיקים הספציפיים, מעורבת הסנגוריה בהגשת עמדות עקרוניות לבתי המשפט ובהליכי חקיקה, במטרה ליצור איזון אל מול הרשויות האחרות ולהבטיח שמירה על חירויות הפרט בכלל ועל זכויות אדם במשפט הפלילי בפרט. אני מקווה שהדוח יתרום לשיח הציבורי בישראל, ושהאמור בו יוביל לשיפורים נחוצים במערכת המשפט הפלילי הישראלית".