פרופ' עמוס רולידר / צילום: איל יצהר
"ילדי ישראל נמצאים 6 שעות וחצי מדי יום בתוך עולם וירטואלי שאין להוריהם כניסה אליו. החדר של הילד הישראלי הפך ל'דירה קומפלט', ובכל בית שני הילדים נרדמים מול טלוויזיה דלוקה. כשילד נרדם מול הטלוויזיה אז הוא נרדם מאוחר, וכשהוא מתעורר בלילה הוא זקוק לאותה טלוויזיה כדי להירדם שוב. ילדי ישראל מובילים את הטבלה הבינלאומית במחסור בשעות שינה, ואנחנו משלמים על כל זה מחיר כבד: הילדים שלנו עצבנים, אין להם יכולות איפוק והם חסרי שליטה עצמית וחלשים בעידן שבו הפיתויים הם עצומים".
את המניפסט המדכא אך מעורר המחשבה הזה נושא בפנינו פרופסור ומומחה בעל שם עולמי בניתוח וטיפול התנהגותי, וראש המכון לחקר ולמניעה של קשיי התנהגות אצל ילדים. או שמא נושא את הדברים בפנינו סלב ואחד מכוכבי תכנית ריאליטי הבישול החדשה של קשת, "הצילו! אני לא יודע לבשל", שילדי ישראל הולכים לישון בימים אלה כשהיא מרצדת על המרקע בחדר השינה שלהם. אה, בעצם זה אותו בן אדם - פרופ' עמוס ומיסטר רולידר, הפסיכולוג שמדלג כבר שנים מספסלי האקדמיה, דרך הקליניקה הפרטית, אל מרקע הטלוויזיה - יש שיאמרו בחינניות ויש שיאמרו שגם באופן שנוי במחלוקת.
לצדם של תשעה ידוענים מתחומים שונים, בהם השחקניות יעל בר זוהר ומיכל ינאי, הדוגמנית רנא רסלאן, והכדורסלן טל ברודי, ינסה רולידר להפוך בתכנית מפסיכולוג חסר כישורים קולינריים לבשלן מדופלם, בהנחייתו של השף ניצן רז.
"למרות הניסיון הטלוויזיוני שיש לי, כאן מדובר בתכנית שונה והיו לי לילות ללא שינה לפני שהסכמתי להשתתף בה. בשום תכנית ריאליטי אחרת לא הייתי מסכים להשתתף", מעיד רולידר בראיון ל"פירמה". "מאוד התלבטתי איך תצטייר דמותי. חששתי שיגידו: 'רולידר הפך לליצן'. שאלתי את עצמי מה תגרום הכניסה לריאליטי הזה להורי ישראל לחשוב עליי. פתאום הם רואים את רולידר מבשל, מפשל ונכשל ומתוסכל ומתעצבן".
אאוטסורסינג להורות
כשרולידר מדבר על הדילמות שמייצרת לו ההופעה התקשורתית, משהו בו נכבה. הוא מתכנס בתוך עצמו ומרבה להיעזר בתשובותיו באורה, שיושבת לאורך כל הראיון לידינו, מגישה קפה ופיצוחים ונחלצת לסיוע כשצריך. כשאנחנו חוזרים לשוחח עמו על תחום התמחותו, עיניו שוב בורקות והטמפרמנט הרולידרי המפורסם חוזר לקדמת הבמה. למשל, כשאני תוהה מהן, בעיניו, הבעיות והמכשלות המרכזיות של ההורות בימינו.
"אין מי שישמור על הילדים, ההורים עובדים ומערכת החינוך סובלת מבעיות גדולות מאוד של יכולת ליצור גבולות. וששר החינוך, שי פירון, לא יספר לי סיפורים. המורים נאנקים ופוחדים ללכת להוראה".
- ומה דעתך על מערכת החינוך? מה אתה חושב על שלל הרפורמות שהשר פירון מציע ללא הרף?
"השר שי פירון הוא סטאר, ולכל מי שהופך לסטאר אחרי שנים של עשייה חינוכית מלאת שאיפות ומלאת תסכול יש רצון לערוך רפורמות ומהפכות. יש בזה גם אספקטים חיוביים. הבעיה היא שאנחנו ממש מצוינים ברפורמות בתיאוריה, אבל לא יודעים איך להכין אותן נכון, והן מתנפצות כפי שהן צצות, ויש לכך השלכות שליליות ארוכות טווח. כך למשל, הרפורמה בגיל הרך. נקבע שמגיל 3 עד גיל 5 החינוך יהיה חינם. אבל לא נערכו לכך כראוי, אין מספיק גנים והצפיפות בגנים הקיימים מסכנת את שלומם הנפשי, ההתנהגותי וגם הפיזי של הילדים.
"כשאתה לא מכין את השטח ולא נותן את התקציבים הראויים, אתה שופך את התינוק עם המים. רפורמה נוספת שפירון מדבר עליה היא חינוך התלמידים להכיר את האחר והשונה ולהתייחס אליו בכבוד, אבל בשטח תופעות ההצקה והבריונות בין הילדים רק הולכות ומתגברות. כדי שנפסיק אותן אנחנו צריכים להיות בשטח, לעבוד עם המורים וההורים, ולא להסתפק בסיסמאות ובשעות מחנך. משרד החינוך חייב להתבסס על נתונים ועל מחקרים, אבל זה לא קורה. המהלכים שנעשים הם רק על פי תפיסות עולם ועל פי פילוסופיה".
- מה שונה היום מבעבר?
"דבר אחד לא השתנה: ההורים הישראלים אוהבים את הילדים שלהם יותר מכל ומוכנים לעשות בשבילם הכל. הורה ישראלי מוציא על הילד שלו 600 אלף שקל עד גיל 18, וזה יותר כסף ממה שמוציאים הורים ברחבי העולם. אבל זה גם מביא לכך ששני ההורים צריכים ללכת לעבוד ולקרוע את התחת ולכך שעשינו אאוטסורסינג לגידול הילדים - הורה נמצא עם הילד שלו מעט מאוד בסיטואציות חינוכיות ומפקיד את ילדיו למשמר בידי אחרים. וכך נוצר דיסוננס בין האהבה לילד להרגשה שאתה לא בסדר, ונוצרים רגשות אשם שמתורגמים לפיצוי".
- קשה שלא לחוש אשם כשרואים את הילד חצי שעה ביום.
"אנחנו חיים היום במודל שבו ההורה הוא משרת ולא מחנך. לחנך זה אומר לעמוד בלחצים, וזה קשה מאוד להורה הישראלי שלא נמצא שם. התוצאה היא שהילדים הם חלשים וחסרי יכולת להתמודד מול עולם מלא בפיתויים כמו אלכוהול וסמים".
- לעתים נראה שהתפתחה כאן מערכת כלכלית שלמה סביב ילדים עם קשיי קשב וריכוז או בעיות התנהגותיות, שכוללת תרופות, מטפלים, מאבחנים ויועצים. האם אין הגזמה של ההורים בנושא הזה?
"ראשית, כמות השירותים והמגוון העצום של הטיפולים בהפרעות קשב הוא פונקציה של צורך. הבעיה היא לא של תעשייה או של כסף, אלא של יעילות הטיפול. ישנה תפיסה של הורים שהילד צריך להיות בטיפול שלוש וארבע שנים וזה כמובן גורר גם הוצאות כספיות רבות ולאורך זמן רב. טיפול יעיל הוא כזה שאתה רואה בו שינויים די מהירים. וחשוב שמי שיקבל את הטיפול הוא המבוגרים ולא הילדים. פסיכולוג רואה את הילד פעם בשבוע, אבל מה שחשוב זה מה שקורה בששת הימים האחרים בשבוע".
- יש גם תעשייה שלמה של תרופות שהפכו כמעט לחזות הכול במסגרת הטיפול הזה.
"תעשיית תרופות הריטלין היא אחת התעשיות המשגשגות ביותר. חלק מהסיבה לכך היא שלא מבינים שבלי יצירת סביבה מתאימה לילד ועבודה נכונה עם ההורים לא יקרה כלום בזכות הכדור. השפעתו של הריטלין לבדו היא שולית".
- אז בעצם, כל כך הרבה ילדים מקבלים ריטלין סתם?
"במקום שיהיה מוצא אחרון, הריטלין במקרים רבים הוא הדבר הראשון שניתן. המורים עומדים על כך שיינתן. בלי עבודה טיפולית חינוכית עם המבוגרים המשמעותיים בחיי הילד - המשפחה והצוות הטיפולי - ברוב המקרים נתינת ריטלין היא לשווא, וכתוצאה מכך זהו שימוש מוגזם ולא יעיל בריטלין".
*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"