אצטדיון סמי עופר / צלם: ערן לוף
זה הרגיש כמו השקת החנות הראשונה של H&M בעזריאלי, או המקדונלד'ס הראשון בקניון איילון, או הסניף הראשון של סטארבקס או פתיחת הדיזינגוף סנטר או הסופרמרקט הראשון בת"א או כמו ששמעון אמסלם נוהג לצחוק על הרמזור הראשון בשדרות. אפילו הציניות האופיינית שלי פינתה מקום לסדרה של צילומים מטורפים: מופע הדגלים, מופע השלטים, הירידה של הקהל במדרגות לאחר המשחק. יותר מדי "וואו" היה במשחק הזה, הרבה בזכות ארגון מופתי של כל מה שמרכיב חוויית כדורגל - החל מהחניונים וכלה במג'יק טאץ' של רובן ראיוס - שנשאלת השאלה מה יקרה בימים הרגילים, בהם גם יורד גשם ונורא קר ורטוב, ואין שלטים שמכוונים אותך לחניון או ליציאה לת"א, והסדרן לא שולף לך מהמכונה את הכרטיס למטרונית באדיבות ששוטרי מרחב יפתח היו צריכים לאמץ, ואין התרגשות של פתיחה ושליש מהקהל מחליט שמחיר המנוי כל כך נמוך שאפשר לוותר על משחק אחד. מה יקרה אז? לא נגיד "וואו"? נגיד.
לפני פחות משלוש שנים נחנך אצטדיון המושבה בפ"ת. גילוי נאות, אני גר 700 מטר מהמושבה, ואני מעריך שאלמלא משימות כתיבה כאלה ואחרות הייתי מגיע אולי לרבע מתשע הפעמים שביקרתי שם. האצטדיון רחוק מפתרון תחבורתי, מוקף קוצים ודרדרים, רחוק מכל מרכז מסחרי נורמלי, ונראה כמו טדי ב-1990. כבר לפני הפתיחה בנובמבר 2011, הערכתי שייקח לו מעט מאוד שנים להפוך לאצטדיון מיושן. על סמי עופר אפשר לומר שהוא לעולם לא יראה אצטדיון מיושן. התחושה היא כמו להיכנס למשהו שלא שייך לפה, וסמי עופר בפירוש לא שייך לפה.
נגיד זאת כך: מפתיע לראות במדינת ישראל עמוסת החאפ-לאפ והישראבלוף אצטדיון שנראה בדיוק, שלא לומר טוב יותר, כמו חו"ל ולא כמו חולון. יכול להיות שרק כאשר נעלה לקרון הרכבת הקלה/תחתית בת"א, אי שם עמוק בעשור הבא, נחשוב אותו דבר.
***
הזהירו אותנו מהפקקים. בכל זאת, להכניס ולהוציא 27,400 איש, חלקם לא חיפנים, במציאות האורבנית הנוכחית, זו לא משימה שמורגלים או מתרגלים אליה, אבל ההיערכות הייתה קרוב לשלמות. העם הרגיש שזה נכון להגיע למשחק מוקדם ונכון להיות סבלני ביציאה. החניונים תקתקו, הרכבת הגיעה בזמן, הנחילים הירוקים סימנו לאן להגיע, ולא רק השלטים, והמטרוניות יצאו כמו שעון. נכון, מטרונית הלוך וחזור זה 13.80 שקל, בחישוב שנתי זה 248 שקל, מה שהופך את המנוי הזול ביותר ל-900 שקל, אבל זה שווה. גם ההליכה היא לא משימה בלתי אפשרית. מסן סירו במילאנו אתה צועד עד לתחנת המטרו הקרובה קרוב ל-3 קילומטרים, אין אף בית מלון (חוץ מגרנד הוטל ברון המיועד לקבוצות אורחות) ברדיוס רחב מאוד, והחניה שם מיועדת לאוטובוסים בלבד.
אוהדי מכבי חיפה שרכשו מנויי חניה סמוכים למגרש (350 שקל בשנה) חששו מצווארי בקבוק בלתי נגמרים, אבל חלקם נדהם כשדיווח על חזרה לאיזור המרכז דקות ספורות לאחר חצות. לי היה קצת פחות כיף לחזור הביתה לפ"ת ב-1:00 בלילה, אבל זה לא שנתקענו בפקקים. הפיזור לוקח זמן. המציאות הזו היא תולדה של ציבור שלא רגיל לתחבורה ציבורית וגם עיר מופת לתחבורה ציבורית כמו חיפה - אוטובוסים בשבת, רכבת פעילה, כרמלית - לא תפתור את ההרגל המגונה של האזרח הישראלי להביא את הפרייבט לכל מקום. ברגע שרכבות יפעלו בישראל 20 שעות ביממה ובתדירות גבוהה יותר, הנכדים יספרו לנו איך זה לרוקן אצטדיון בחמש דקות, כמו שאנחנו כתבנו על אצטדיונים גדולים באירופה כשלא ידענו עוד מה זה שער חשמלי, מושב מסומן או שאטל.
***
סמי עופר מרהיב מבחוץ, אבל מדהים מבפנים. כיפת הזהב תציב אותו בברושורים הקרובים של יונה יהב לצדם של הגנים הבהאים, אבל אצטדיון נמדד מבפנים. המיזוג במבואות מטורף וזולג ליציעים, המזנונים עובדים פול טיים ג'וב, עשרות דיילים ודיילות בבגדי שרד מסתובבים כדי לעזור, והוראות השעה עושות את השאר: אסור לעשן, אסור לפצח, אסור לעמוד (חוץ מיציע ג' שהפך ליציע הצפוני). מעולם לא היה מופע אורקולי כזה של איסורים קרוב כל כך לביאת המשיח כמו זה. חינוכו מחדש של האוהד הישראלי מתחיל בסמי עופר. האוהד הזה יגיע אחר כך לב"ש, לק"ש ולבלומפילד, זה שקרוי "מקדש" בפי אוהדי המטרופולין.
את אווירת החג השלימו אוהדי מכבי חיפה ושתי הקבוצות (בעיקר במחצית השנייה). האצטדיון הזה יאפשר למכבי חיפה להוכיח את כל מה שלמדה באירופה. יש לאצטדיון אקוסטיקה מדהימה, שאולי לא תגרום לו להישמע כמו האייברוקס בגלזגו, אבל בהחלט תעצים את הרעש הממוצע שקיים בכדורגל הישראלי. אפילו אוהדי סכנין כמעט מילאו את הסקציה שלהם, וגם אותם שמעו ברגעים שאוהדי חיפה החליפו שלטים או הורידו את הדגלים או התנערו מהרקוויזיטים שסופקו להם. היו שם יותר מדי רגעים שראינו קודם לכן אצל קהלים ואולטרה קהלים במערב אירופה. וזה היה מרשים כמעט כמו ההצגה של רובן ראיוס.
חיפה בנתה העונה קבוצה שמורכבת ממאמן זר, מכוכב ישראלי (בניון) מזר מרתיע (אידריסו), ומאצטדיון חדש. לא הרבה התייחסו בשיפוט המוצר החדש לרובן ראיוס, זה שהיה קל לזרוק אותו בעונה שעברה אחרי הריסוק הברוטאלי לברך של רפי דהאן. אצל סטנוייביץ', ראיוס ועזרא יבואו עם הרגל הקטלנית שלהם מהאגף הנגדי, עזרא יביא את המהירות וראיוס את השכל. פתאום יש לחיפה הרכב מאוד מאוזן, מאוד מבטיח שאולי לא מגיע לרמת השחקנים שיש למכבי ת"א, אבל מאוד התקפי ומאוד מחויב להתקפה, כך שאנחנו עוד צפויים למשחקי עונה בין השתיים שיחזירו אותנו 20 שנה לאחור.
***
חזרתי מאוחר בלילה לשכונה של המושבה עם חיוך רחב. מרגיש מאוד כמו חזרה מחוץ לארץ. וקיבלנו גם את כל המזוודות. סמי עופר הוא אצטדיון מזמין מאוד. נצטרך לבחון אותו בימי שגרה ולא בימי חג כאלו, וכמובן שנהיה חייבים לבחון אותו במשחק נבחרת, אליו ינהרו מכל רחבי הארץ. יצאנו לדרך חוששים, חזרנו מופתעים. וכן, אסור לשכוח: וואו!
נ.ב: ואף מילה על היחס המופלא לתקשורת. גם זה לא ממש שכיח אצל הסקטור החבוט הזה.