ניצבים / צילום: כפיר זיו
פרולוג | איך נשאבתי לפריים
באחד הבקרים של סוף הקיץ ישבו אביק מוסקביץ' ובת-שבע ששון על ספסל עץ במתחם הבימה בתל-אביב. המאפרת מרחה טאץ' אחרון של מייק-אפ על פניהם, עוזר הצלם הציב את המוניטור על החצובה, והבמאי, גא"י מיכאל, ניגש לתדרך אותם לפני הצילומים: "אני רוצה שתטיילו באיזי על השביל לכיוון המצלמה ותחזיקו ידיים. תדברו ביניכם על מה שאתם רוצים, אבל תחייכו. כשתגיעו לקו הזה (מצביע על נקודה דמיונית ברצפה) ייגש אליכם מושיק עם המיקרופון וישאל אתכם מה התוכניות שלכם לסוכות. אביק - אתה אומר לו שאתם תלכו ל'ריהוטים' בגני התערוכה. בת-שבע, את אומרת, 'ברור, כמו בכל שנה'. ברור?". "ברור", עונים השניים. "יאללה, מתחילים!". את המראיין, מושיק גלאמין, לא טרח הבמאי לתדרך. הוא כבר הספיק בשעה המוקדמת הזו של הבוקר לברר עם שני זוגות אחרים מה התוכניות שלהם לחג, וקיבל את אותה תשובה מתוזמנת.
ששון ומוסקביץ' התרחקו באיטיות לכיוון שדרות ח"ן, ואז הסתובבו אלינו והחלו ללכת בניחותא לכיוון המצלמה. למרות החום הכבד, שניהם היו לבושים במיטב מחלצותיהם: מוסקביץ' בז'קט כהה על הטי שירט הכחולה שלו וששון בחולצה לבנה ובחצאית ותיק תואמים. גלאמין, מאופר בכבדות ואנרגטי למדי, תקע את המיקרופון לתוך פרצופם בנקודה הנכונה ותחקר אותם לגבי תוכניותיהם הפיקטיביות לסוכות. מיכאל, הבמאי, הורה לצלם טייקים מרחוק ומקרוב, מעבר לכתף, ומהצד.
שני הניצבים - שהיו מאושרים מכך שזכו לומר כמה מילים למצלמה והפכו לביטים ("ביט", בז'רגון המקצועי, הוא ניצב שמקבל שורה בתסריט) - נראו מאושרים. הם נהנו לרצות את מיכאל ולסחוט ממנו חיוך של אישור, הרגישו נפלא לעמוד מול התאורן והמקליט או לקבל ליטוף אוהב מהספוג של המאפרת, ונראה היה שנהנו במיוחד כשעוברי אורח התגודדו מסביב לסט ולטשו בהם מבטים.
פחות מ-15 דקות חלפו ומיכאל הורה לצלם, לאל אוטניק, להניח את המצלמה, וניגש להודות למוסקביץ' ולששון. יום העבודה של השניים הסתיים, ובני הזוג לכאורה שוחררו לבתיהם. כל אחד מהם קיבל 250 שקל עבור שירותיו, אבל לא זו הייתה הסיבה לכך שהם בחרו להיות ניצבים. תשומת-הלב, ההתחככות בזוהר, הפגת הבדידות והאפשרות הקלושה אך הקיימת לזכות יום אחד בהכרה ולפרוץ קדימה הם החומרים האמיתיים שמהם מורכבת המוטיבציה של האנשים שעוסקים במקצוע.
חשבתי שזה משעשע ונוגע ללב במקביל, ושרבטתי כמה מילים במחברת שלי, אבל למיכאל היו תוכניות אחרות בשבילי. הוא הושיב אותי ליד צעירה בשם אורטל (היא לא הסכימה להתראיין לכתבה כי היא מגדירה את עצמה כביט ולא כניצבת), הסביר לי שכדי לכתוב את הכתבה הזו אני צריך להתנסות ולא רק להתבונן, ואז שיגר אלינו את גלאמין ששאל אותנו מה נעשה בסוכות. המבוכה מכך שפרסמתי (ועוד ללא תמורה!) את יריד "ריהוטים" מן הסתם תגיע בשבוע הבא, כשאתחיל לקבל הודעות מאנשים שייראו אותי בטלוויזיה. באותו רגע, לעומת זאת, הרגשתי שאני מבין את הניצבים טוב יותר.
התעשייה | ממלאי החללים
את פניהם של כל אותם אנשים - כולם (למעט אנוכי, כמובן) ניצבים מסוכנות טייפקאסט שהגיעו לצילומי הפרסומת ליריד ריהוטים - יראו בשבועיים הבאים מיליוני צופים בטלוויזיה ובאינטרנט. מעטים יזכרו מישהו מהם רגע לאחר שייעלמו מהמסך, ומעטים עוד יותר יזכרו שהזוגות החביבים עם התוכניות לחגים מוכרים להם מאיפשהו. לפעמים מוסקביץ' מופיע על המסך כשוטר ולפעמים הוא מורה; לעתים הוא יושב בבית קפה ונראה מרוכז בעיתון, ופעמים אחרות הוא פשוט חוצה כביש או עולה במדרגות. רוב הסיכויים שגם את בת-שבע ששון ראיתם אין-ספור פעמים: בשנים האחרונות היא מבליחה על המרקע לכמה שניות בהפסקת פרסומות כזו או אחרת, או כשהיא נמצאת אי-שם במעמקי הפריים של סרט או של פרק בסדרה.
הניצבים הם החוליה האחרונה בשרשרת המזון של תעשיית הטלוויזיה, הקולנוע והפרסום. מעטים שמים לב אליהם; הם רחוקים מלהרוויח את תועפות הכסף שמורעפות על הטאלנטים שבחזית, ולמעשה הם לא נדרשים להרבה: "ניצב טוב הוא כזה שמגיע בזמן להסעה", אומר בחיוך יריב לביא, הבעלים של סוכנות טייפקאסט בתל-אביב, שמפעילה כ-1,200 ניצבים למשימותיהם השונות בתעשייה. "מה שהוא צריך זה פשוט להיות שם, לעשות מה שאומרים לו ולא לעשות בעיות".
עם זאת, אין להמעיט בערכם של הניצבים, ושל חבריהם מהחוליה הלפני אחרונה בשרשרת, הביטים (המונח המקצועי לניצבים שמקבלים תפקידים זעירים, לעתים של פחות ממשפט, ש' ס'). ללא האנשים שקופי הפנים הללו, לא הייתה מצטלמת אף פרסומת, אף סדרה ואף סצנה מסרט. הנוכחות שלהם על הסטים יוצרת את האווירה שהבמאי מעוניין להעביר לצופה, וברגע שהמצלמה מתחילה לפעול, אין דבר בהתנהגותם שמושאר ליד המקרה. ללא הניצבים, הייתם רואים על מסכי הטלוויזיה והקולנוע שלכם חדרים ריקים, רחובות שוממים ובתי קפה נטושים. השחקנים המוערכים והמוכרים היו אולי פוצחים במונולוג קורע לב או מתנשקים זה עם זה בתשוקה, אבל איש לא היה מאמין להם. הניצבים הם התפאורה האנושית שמייצרת את האשליה המתוקה שעל המסך.
קשה לאמוד את הסכומים שמגלגלת תעשיית הניצבים, אבל ההערכות מדברות על מיליוני שקלים בשנה. בכל שנה יש בישראל אלפי הפקות שמשתמשות בניצבים - סרטים, סדרות, פרסומות, ואפילו אירועים חגיגיים של חברות, שחוששות שייראו ריקים מדי ועוד. בעוד שפרסומות סטנדרטיות משתמשות בקומץ ניצבים או בכמה עשרות מהם, הפקות של סדרות אמריקאיות שהצטלמו בשנה האחרונה בישראל גייסו לימי צילום מסוימים מאות רבות של ניצבים.
"במאי רוצה לשלוט בכל דבר בפריים ועל הסט", אומר מיכאל. "אתה לא רוצה שיהיה ריק מדי או צפוף מדי או שאנשים יסתכלו לך מסקרנות לתוך המצלמה או יצלמו אותך או יתחילו לבקש חתימות. אתה רוצה להדליק מצלמה ולקבוע אילו אנשים יבואו, באילו תלבושות, באיזו תדירות, באילו כמויות ואיך הם יחלפו בפריים. אם אתה רוצה לצלם בבר אתה לא יכול פשוט להיכנס אליו ולומר לאנשים, 'חבר'ה, אתם עובדים אצלי כרגע ואני אפסיק לכם את המוזיקה כי אי-אפשר לצלם עם מוזיקה. אתה חייב ניצבים. אין מה לעשות".
האנשים | קיבלתי קלוז-אפ!
מוסקביץ', בן 55 מנהריה, שהשתחרר משירות של שנים ארוכות במשטרה לפני כשנתיים, מספר שהגיע לעולם הניצבות במקרה: "לפני שנה וחצי שלחו לי באימייל הצעה להיות ניצב, וזה פתח בפניי עולם חדש", הוא מספר. "מעולם לא חשבתי בכלל בכיוון, וזה בעצם עולם אחר לגמרי מזה שהורגלתי לו במשך כל שנות שירותי במשטרה, ואני רוצה לומר לך שזה ממכר. זה קטע של ריגושים, של להיות במקומות הנכונים ולראות מקרוב דברים שעד אז ראית מרחוק. מבחינתי זה מאוד ממריץ וכיף, ומדי פעם זה גם כסף לא רע, וזה כיף שפשוט אנשים פוגשים אותי ואומרים לי שהם ראו אותי פה ושם. זה עושה לי טוב".
ששון, בת 52 מחולון, נכנסה לעולם הניצבות לפני כ-3 שנים. "אני אימא ל-3 ילדים, והייתי ממש אימא במשרה מלאה במשך שנים", היא מספרת. "גידלתי את הילדים וממש לא יצאתי. העבודות שלי היו למשל יצירה של תכשיטים, כלומר פרנסה מהבית. כשהתגרשתי, אמרתי שאני חייבת לעשות שינוי. אני חייבת חוויות, ואני חייבת להכיר אנשים. באותו זמן היה איזה פרסום באינטרנט שהיה כתוב בו שדרושים ניצבים. ראיתי את זה במקרה, לפני כן ממש לא היה לי הדבר הזה בראש. לא חשבתי על זה וזה לא היה חלום שלי. אמרו במודעה שדרושות ניצבות חדשות לסדרה 'הבורר'. הגעתי לסוכנות, נרשמתי, ובאמת השתתפתי בשני פרקים, ומאז אני מופיעה המון. אוהבים אותי. המצלמה אוהבת אותי, ההפקה אוהבת אותי ואני עושה את זה בשמחה. לפעמים זה המון שעות ולפעמים אלה ימים ממש קלילים. הכסף לא מעניין אותי, כי חשובה לי יותר החוויה ולהיות עם העשייה הזו. זה עושה לי את זה".
מוסקביץ' טוען שאין לו שאיפות מרחיקות לכת לגבי פיתוח הקריירה שלו בעולם הזוהר. "בוא נתחיל מזה שאני לא חושב כל-כך רחוק. אני לא הולך לקורס משחק מול מצלמה, אבל יוצא שלפעמים כשאני מצטלם, פתאום מחליטים הבמאים לתת לי תפקידי ביט, למשל בתור שוטר. היו 4 סרטים שהופעתי בהם בתפקידי ביט! קיבלתי אחלה קלוז אפ! זה פשוט עשה לי טוב על הנשמה. יכול להיות ששנה-שנתיים קדימה יצא מזה משהו".
גם שושן לא בונה על הצלחה מסחררת: "אני עברתי סדנה של משחק מול מצלמה ואני אמנם מגיעה כדי להצטלם כניצבת, אבל כשאני מגיעה ליום צילום והבמאי רואה אותי יוצא שאני מקבלת תפקידים. זה כרגע בסדר איפה שאני נמצאת, ואני מרוצה מזה. אני מקווה לא להפסיק. זה עושה לי טוב. הנה, למשל כשאסי עזר ראה אותי ב'להיות איתה' הוא אמר לי, 'בת-שבע, את בפריים!'. ובאמת שיחקתי אותה וממש הפתעתי אותו. גם בסדרה 'אבודים באסיה' הבמאי ראה את הלוק שלי ובחר בי לתפקיד ביט שעשיתי מאוד יפה. קיבלתי תפקיד של אישה עשירה. לא רק שם, גם בהרבה הפקות!".
"בת-שבע!", מוסקוביץ' קוטע אותה, "אני לא רוצה להשוויץ, אבל שנינו עוברים מסך". הוא פונה אליי: "אני מכיר מלא אנשים שלא עוברים את המסך! או שהם מתאמצים מדי או שהם עייפים מדי, אבל אני ובת-שבע יש לנו הלוק הזה שגורם לנו לבלוט, ולכן הדרך שלנו להשתלב יותר קלה. אתה קורע את התחת ואתה רואה תוצאות!".
הסוכנים | לא ליצור אשליות
"את מספר הניצבים שהצליחו להפוך לשחקנים אני יכול לספור על אצבעות של יד אחת", אומר דודי שמיר, מנכ"ל טייק טו, סוכנות הניצבים הגדולה בארץ. באופן אירוני, שמיר עצמו החל את הקריירה שלו כניצב כשהיה חייל בשירות חובה, לפני 21 שנים. "הייתי צריך השלמת הכנסה, פגשתי את גדי בר-לביא, שהקים את הסוכנות הזאת ב-1991, עשיתי קצת תפקידים והתקדמתי בסולם. היינו הסוכנות הראשונה, ובאותה תקופה, הקמת ערוץ 2, התחילו פתאום להיות פה הרבה הפקות והתעורר הצורך בניצבים. באותה תקופה זה היה שוק של דוגמנים ודוגמניות, אבל היום השוק השתנה ובפרסומות מחפשים אנשים שנראים רגיל, שנראים משכנעים. יש לנו אלפי אנשים פעילים במאגר ורבים מאוד מהם פעילים. חלקם אפילו 15 או 20 שנה".
בדרך-כלל, אומר שמיר, הסיבה להיות ניצב אינה רק השלמת הכנסה: "זו לא באמת פרנסה. יש אנשים שמתגלגל להם בראש שהם מוכשרים או יפים והם רוצים לנסות את זה, אבל זה בדרך-כלל הרצון בחוויה. לאו דווקא אפילו הרצון להיות מפורסמים, אלא העניין של להיות על הסט ולפגוש אנשים, בטח בשביל החבר'ה המבוגרים שבשבילם זה יציאה מהשגרה. אתה לא צריך להתחייב לשום דבר, רק להיות פנוי".
רוב הניצבים מרוויחים 250 שקל ליום צילום, ופלג הגיל המבוקש ביותר הוא בני ובנות 35-50 בעלי מראה 'רגיל' לחלוטין: "יש המון פרסומות, ואדם כמוך, עם מראה סטנדרטי לגמרי, יכול לעבוד כל הזמן", אומר לביא מסוכנות טייפסקאסט. עם זאת, אנשים בעלי כישרון מסוים - ריקוד, נגינה, ליצנות וכולי - או בעל מראה ייחודי, יכולים להרוויח גם 3,000 שקל ליום. למשל, לביא מחזיק בבסיס הנתונים שלו בטייפקאסט כמה אסייתים שמתגוררים בישראל ושמלוהקים בדרך-כלל כשלקוח מעוניין להבליט את המוצא היפני של מותג הרכב או האלקטרוניקה שלו.
גם שמיר וגם לביא מדגישים מאוד את היחס שהם נותנים לניצבים שעובדים בשירותם, נושא שהתחדד בעקבות פרשה שבה הואשמה סוכנות ניצבים בהוצאת כספים רבים מאנשים תוך זריעת תקוות-שווא להצלחה מיידית ובלי לספק להם עבודה. בטייפקאסט ובטייק טו נדרשים הניצבים לשלם דמי רישום חד-פעמיים של 300-600 שקל והם מקבלים בתמורה בוק וכניסה למאגר שממנו בוחרים המלהקים וחברות ההפקה את הניצבים שלהן.
יריב לביא מסוכנות טייפקאסט נמצא בתחום זה 8 שנים, ודווקא בגלל רגישות התחום חשוב לו מאוד להוריד את האנשים שפונים אליו אל קרקע המציאות ולא לנטוע בהם תקוות: "אני מסביר לאנשים שסוכנות שחקנים זה משרד כוח-אדם שמתמחה בפנים וביכולת, והתוצר הסופי הוא על המרקע. אודישן זה ראיון עבודה. סוכנות ואודישנים נשמעים כמו שמות מפוצצים וסקסיים שכאילו מובילים לחלום, אבל אני אומר להם שאין חלום. יום צילום שווה יום עבודה. נקודה".
הנושא התחדד בחודש שעבר לאחר שבית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב הורה לחברת הניצבים אקסטראז להשיב לצעירה חלק מהכספים ששילמה כדי להיות ניצבת, בתוספת פיצוי על עוגמת-הנפש, לאחר שהוכח כי לא הוצעה לה עבודה, בניגוד להסכם שחתמה עליו. השופט מנחם קליין כתב בפסק הדין שלו כי "אנשים צעירים אשר חלומותיהם להיות מפורסמים, להופיע בטלוויזיה ובסרטים, מביאים כל מיני חברות מסחריות למצוא להם 'טרף קל' כדי להוציא מהם כספים באמתלות שונות על הכנת 'בוקינג' וכדומה, כשבפועל מדובר לכל היותר בדמיונות-שווא אם לא במצג-שווא כפי שהתובעת הוכיחה בתיק שבפניי".
מהצד השני, הן שמיר והן יריב מדגישים את החשיבות מבחינתם ליחס שהניצבים שלהם מקבלים מאנשי ההפקה שאיתם הם עובדים בפועל. "חשוב לי מאוד שלא ישימו את הניצבים שלי על הרצפה ויזרקו להם איזה פיצה", אומר שמיר. "הם לא אנשים סוג ב', וחשוב לי מאוד שההפקה תתייחס אליהם יפה. נכון, הם רק ניצבים, אבל הם בני אדם. אותי זה מחרפן כשמתייחסים אליהם לא יפה, ואין בארץ איגוד של ניצבים, וזה חבל".
מיכאל מספר שעם השנים היחס לניצבים השתפר מאוד: "פעם אנשים לא היו מתייחסים טוב לניצבים. אף אחד לא היה מכיר אותם אישית, וזה לכאורה תפקיד קטן ועלוב, ולפעמים כשאתה מצלם סצנות גדולות מדובר במסות - אוטובוסים שלמים של ניצבים. אני לא יודע אם ממש היו מתעמרים בהם, אבל נערת המים או נער המים היו מחלקים שתייה לכולם ואותם היו מייבשים שעות בשמש. היום מאוד משתדלים שזה לא יקרה, ואני רואה הרבה יותר רגישות".
הביטים | של מי השורה הזאת
מיכאל, שמביים פרסומות רבות ובין השאר מביים מערכונים של ארץ נהדרת, מדבר על כמה מוטיבציות עיקריות בקרב הניצבים: "תראה, יש אנשים שרוצים להתגלות. בעיקר הצעירים יותר. הם מקווים שעם האיפור ועם התלבושת מישהו יגלה אותם, ויציע להם משהו מעניין, אבל אני חושב שהמוטיבציה העיקרית היא סקרנות כי מעניין לאנשים להיות על סט אמיתי. מעבר לזה ישנו עניין אבק הכוכבים: אנשים נהנים לראות את השחקנים המוכרים לידם, ואם זה בחו"ל, פתאום אתה יכול למצוא את עצמך משתפשף בכתף של רוברט דה נירו. בקרב הגילאים היותר מבוגרים אני מכיר הרבה אנשים שמשעמם להם, והם פשוט רוצים לצאת מהבית ולעשות משהו. לא אכפת להם כל-כך התפקיד אלא פשוט לעלות על האוטובוס ולהיכנס לאקשן. מקבלים לבוש, או שמבקשים מהם להביא משהו מיוחד מהבית. זה יום כיף עם קצת כסף. אנשים אומרים, 'יאללה, קוראים לי 3 פעמים בשנה?' שווה לי את זה, אני אקח יום חופש מהעבודה. גם משלמים לי על זה וגם אני נהנה מזה. הכסף הוא ממש המוטיבציה האחרונה".
תום סער, בת 20, היא דוגמה לא רעה. "זו חוויה וכיף, ואתה מכיר אנשים מעניינים, וזה תכלס יום כיף שאתה מרוויח עליו כסף ואתה נהנה וגם מגדיל את מספר המכרים שלך", היא אומרת. עד כה השתתפה סער בכ-10 פרסומות, ולדבריה בתחילת הדרך חשבה על הניצבות כעל דרך לחדירה לתחום המשחק, אולם לאחר מכן הורידה ציפיות. כיום, מבחינתה, "זו חוויה שבה אתה עושה קצת כסף. לפעמים אתה מרוויח 250 שקל לרבע שעה של עבודה, אבל זה יכול להיות גם ימים שלמים, עד הערב, ואתה תקבל בדיוק את אותו כסף. אתה לא יודע מראש מה יהיה לך. את מגיע ורואה מה הקצב ואם הצוות יודע מה הוא עושה. זה חלק מהעניין".
מיכאל אומר שמבחינתו יש הבדל בין הניצבים שהוא מחפש, על-פי הסצנה שהוא מצלם. "אם יש לי מישהו שמגיב לאיזו נשיקה של השחקנים וממש רואים אותו, הוא צריך להיות כמעט שחקן, עם ההבעות ועם המימיקה והכול. אם למשל אני מצלם משחק כדורגל ואני צריך קהל, לא צריך שום כישרון. אני בוחר אותם לפי גיל ומין, וזהו. אין מה להסתכל עליהם ליותר מחצי שנייה".
איציק הררי, בן 55, נחשב בטייק טו לניצב שמספקים למלהקים המבקשים מהסוכנות "טיפוס". "תראה, אני בדרך-כלל משחק הומלס או כל מיני טיפוסים כאלה של אנשים משולי החברה ואני לא מתבייש בזה. אני לא יכול לשחק טייס או מורה", הוא אומר ומגחך.
הררי החל לעבוד כניצב לפני 4 שנים. "סיימתי לעבוד במשרד הביטחון וחיפשתי תעסוקה, ודוד שלי - השחקן אריה אליאס - אמר לי שזה יכול להתאים לי. נרשמתי בטייק טו בתור ניצב, ואז איזה במאי ראה אותי וביקש ממני לעשות אודישן של משחק. אני לא בדיוק ניצב, אני שחקן. שיחקתי בחסמב"ה, שיחקתי בארץ נהדרת. בהרבה-הרבה מאוד דברים. אני עושה את זה בשביל הכיף. אני אוהב את החשיפה, את המשחק, ובעצם אני משחק פול טיים וחי מזה ומהפנסיה שאני מקבל ממשרד הביטחון".
אפילוג | סבתא קראטה
מבחינת יהודית מוסקוביץ', ניצולת שואה בת 78, העבודה כניצבת היא מימוש של חלום ותיק. "אני חלמתי תמיד להיות שחקנית - אתה יודע, הבת שלי זו ציפי מור. שמעת עליה? - אבל החיים הביאו אותי למקומות אחרים, ואז בשלב מסוים אמרתי לעצמי שאני רוצה פעם בחיים לדעת אם לחלומות שלי יש בסיס או לא. הלכתי ללמוד משחק במשך שנה בניו-יורק והצלחתי מאוד, אבל לצערי אז בעלי קיבל דום לב ונפטר. חזרתי ארצה ב-1989 ונרשמתי בסוכנות, אבל היות ולא היו לי קרדיטים על דברים שעשיתי בניו-יורק, נרשמתי לסוכנות ניצבים ושחקנים ומאז אני עושה כל מיני דברים. השתתפתי בכל מיני סדרות וסרטים ופרסומות, וזה מה שאני עושה במשך כל השנים".
- את מתפרנסת מזה?
"זו לא ממש פרנסה. זה דמי כיס כאלה, אבל אני מאוד אוהבת את זה ויש לי סיפוק נפשי מזה, כי זה התגשמות חלום. לפעמים מזהים אותי ברחוב, אבל אני דומה קצת ללאה קניג אז אולי טועים. לפעמים הפנים מוכרות לאנשים והם באים אליי ושואלים, 'מאיפה אנחנו מכירים אותך?'. הם לא יכולים לשים את האצבע על זה. זה קורה הרבה. מדי פעם נותנים לי תפקידי ביט ואז אני יכול להביע את עצמי. אני אוהבת את עצם המעשה, את ביצוע התפקידים בכל מיני וריאציות ואימפרוביזציות, וזה ממש כיף לי ונחמד. זה לא בשביל מישהו שלא אוהב את זה. כסף אין בזה באמת, אבל אם אתה ממש אוהב את זה יש לך סיפוק עצום ורווח נפשי, אם זה נראה ריאליסטי ואנשים מאמינים לזה. אני זוכרת שפעם הייתי בערוץ הרוסי שהייתה בו תוכנית 'אמת או לא', שבה הייתי צריכה לשכנע אותם שגנבו לי את הרכוש. תתאר לך שהבמאית רצה אחריי בדרך למונית ושאלה אותי איך אפשר לעזור לי!".
מוסקוביץ' ממשיכה לחלום שתפקידי הניצבות והביטים יובילו אותה בהמשך לתפקידי משחק גדולים יותר. "עשיתי סרט למגזר החרדי שהיה כיף לא נורמלי ומה שתמיד חלמתי, אבל הבעיה היא שהחרדים לא מרשים להראות את זה. רק לנשים מותר לראות את הסרט. יצא לי גם פה ושם לעשות תפקידים קטנים. כמעט אין סרט או סדרת טלוויזיה שלא הופעתי בהם. היות שאני בסוכנות של ניצבים אין לי הרבה סיכויים לקבל תפקידים כאלה וגם לא בשלב מאוחר של החיים, אבל אני נהנית מכל מה שאני עושה. הדבר שהכי נהניתי ממנו זה מתפקיד שעשיתי בקליפ מוזיקלי של זמרים עם מוזיקה אלקטרונית ושם אני כמו סבתא קראטה. באים אליי אנשים שמתכננים גניבות ושוד, ואני משחקת את התמימה אבל מרביצה להם מכות רצח! זה היה נהדר!".