גאולה אבן, גדעון סער, מסיבת עצמאות ארה"ב בבית השגריר / צילום: יוסי כהן
בדרך כלל איני טובל ידיי בפוליטיקה, ולטעמי כותבי טורים שבועיים אינם מבינים גדולים בתחום הזה, אבל מעשיו מכמירי הלב של גדעון סער, שאמר מילים שלא אומרים ועשה מעשים שלא ייעשו, מחייבים פנייה אישית, בבחינת צרור עצות לגדעון.
תקשיב לי, גדעון, אני צעיר ממך בשנה ומכלה את ימיי בעיצומו של אותו משבר. משבר גיל ארבעים אינו פשוט לאף אחד מאיתנו, והוא נמשך, במקרים קשים, כעשור. לקחת אותו רחוק מדי, גדעון, ונשברת כשהחמישים הגואל כמעט נראה כבר באופק.
עשית מלא דברים מוזרים בחסות המשבר הזה, ויכולת לסמן V ולצלוח אותו בכבוד. התמנית כגבר ראשון לתפקיד יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה, הופעת כתקליטן, עזבת בית, מצאת אישה צעירה ויפה ממוצא רוסי, עשית ילד בגיל לא נכון ואפילו קראת לו דוד.
לדעתי, כחבר למשבר, שיחקת אותה. ניתן היה להסתפק ברשימת הדברים המוזרים הללו ולצאת מהמשבר כמו גבר עם מינימום נזקים. אבל הלכת צעד אחד רחוק מדי.
תקשיב לי, גדעון, למדנו את אותו מקצוע והוסמכנו באותה לשכה, גיל 47 הוא לא הגיל האידיאלי להתחיל בקריירה של מובטל, בעיקר כשאין לך בימים אלה המלצות מי יודע כמה מהבוס שלך, כשאשתך מושעית אפילו אם כבר החזירו אותה, כשיש מזונות על הראש וילד קטן להאכיל.
בכל מקרה, עצה שלי, מחשש לסינון מוקדם - כשאתה שולח קורות חיים, אל תציין את הגיל שלך ואל תציין שפרשת מהג'וב הקודם כדי לגדל ילדים.
תקשיב לי גדעון, כגבר אל גבר, היית בתפקיד שהוא חלום לכל גבר במשבר. מי מאיתנו חוץ ממך יכול לחזור הביתה בשעות לא שעות, יום אחרי יום, למכור לאשתו שהוא היה בחתונה או בר מצווה, שאי אפשר היה לוותר עליה, והיא גם לא תחשוד בכלום וגם לא תרצה להצטרף לחגיגה.
מי מאיתנו יכול לחזור הביתה מדיף ריח של בושם נשי וסימנים של שפתון על דש הבגד, להגיד שאלה כנראה שאריות של חברת מרכז ולהתקבל בבית בהבנה ובאמפתיה מוחלטת.
תקשיב לי, גדעון, גם אני נשוי לבחורה ממוצא רוסי, ילידת 1972, אני מכיר אותן. הן לא בחרו אותנו בשל הפוטנציאל שלנו להיות מובטלים. הסיכוי שהיא אמרה "הוא נראה לי מוכשר, הוא מכהן כשר החינוך, נראה לי שתוך שנתיים-שלוש הוא יוכל להיות מובטל ולעזור עם הכלים במטבח", מסתמן נמוך משהו. תחזור למסלול.
אומרים שמאחורי כל אישה עצבנית עומד גבר, סתם עומד, לא מבין מה קרה הפעם. אתה נשוי טרי, חשוב שתדע, יש מקרים נדירים שהן באמת לא עצבניות בגללנו. לפעמים יש ימים כאלה, לפעמים הן עצבניות בגלל ההורמונים, לפעמים זה בכלל בגלל הורמונים של אישה אחרת.
חוסר ההבנה, היעדר תגובה וחוסר מעש הם מיתרונותיו הגדולים ביותר של גבר נשוי, למד לנצל אותם בתבונה. תלמד ממני, אני בחיים לא מתפטר מהעבודה כשיעלי עצבנית.
חבל, דווקא. בעבר היה לך ג'וב טוב במשרד החינוך. גברים במשרד החינוך מתקדמים יפה ואתה עוד צעיר. אני מאמין שאם היית נשאר שם, תוך שנה-שנתיים היית יכול להיות רכז שכבה או אפילו סגן מנהל של חטיבת ביניים שלמה, ולקבל קביעות.
גם במשרד הפנים, עם קצת קשרים, אפשר היה למצוא לך איזה תפקיד. מתי כבר תלמד שבית לא עוזבים.
תקשיב לי גדעון, גם אני מגדל פעוטה בת שנה בבית. כשיש לך תינוק בן תשעה חודשים - אתה לא מספר לאף אחד שאתה רוצה להיות יותר זמן בבית. בחיים לא. בשביל מה לדבר על מה שלא צריך? הרי, בינינו, אף גבר לא יאמין לך.
ולגבי הנשים? גם אם מישהי כן תאמין לך (ועל גברים של נשים אחרות הן כן מאמינות לפעמים), האפקט היחיד שתשיג הוא עוד אישה מעוצבנת ומתוסכלת על בחירתה הכושלת בבעלה המצוי, שלא עומד בסטנדרטים בהשוואה אליך. למה להרגיז? למה לדפוק סקטור שלם, את כל אחיך הגברים, ולהוציא אותנו כאלה קטנים וסוציומטים.
מה לגבי קידום מעמד הגבר? איך אני יכול היום להתקשר הביתה, יבחוש בן שלולית שכמותי, ולהודיע שאני מתעכב עקב עומס בעבודה ולא להגיע לקלח את הילדה, כשכבוד השר מתפטר רק כדי לראות את בנו לומד ללכת?
תקשיב לי גדעון, התבלבלת לגמרי. במקום לפרוש רק על מנת ללוות אותו עד שהוא ילך, פוליטיקאי מנוסה נשאר בפוזיציה לכל הפחות עד שההוא ילך. בסוף כולם לומדים ללכת, ואתה רק צריך לדאוג להיות במקום הנכון כשזה קורה.
תקשיב לי, גדעון, גם אני עשיתי בן ראשון אחרי שתי בנות, אושר עילאי. אבל לא בטוח שהיית צריך לעלות לבמה ולהכריז קבל עם ועולם שהבן החדש הוא הדבר הכי גדול וחשוב שקרה לך בחיים.
בפן הציבורי, לא בטוח שזה תורם רבות לקידום מעמד האישה. ובפן פרטי - זה נכון שהילדים שלנו כמעט אף פעם לא מקשיבים לנו, אבל לא תמיד צריך לבנות על זה. אולי מישהי מהבנות שלך בחרה להקשיב לך דווקא בזו הפעם, בכל זאת, נאום פרישה. בפריימריס, אתה יודע, רק אחד יכול להיות במקום הראשון - ואילו הילדים שלנו, כולם, בכל גיל, רוצים להיות במקום הראשון ברשימה שלנו ולתמיד.
תקשיב לי, גדעון, אלה החיים היחידים שלך, ומסתמן שלא תצא מהם בחיים. לכן כדאי לפעמים לשבת עם עצמך, בתוך ערפילי המציאות ולקבל, לבדך, החלטות אמיצות, ולא להקשיב לאף אחד.