החודש חל יום התחבורה הציבורית הבינלאומי, שאמור היה להיות יום חגה של מערכת הסעת ההמונים ועידוד הציבור להשתמש בשירותיה, אבל כבר עכשיו ברור: חג אין כאן.
יתרונותיה של התחבורה הציבורית הם גם כלכליים (היא זולה יותר מתחבורה פרטית), גם סביבתיים (היא מורידה את פליטת גזי החממה), גם אנרגטיים (שימוש הציבור בה מפחית את צריכת הדלק), כמובן שבטיחותיים (היא מפחיתה את מספר התאונות) ואפילו נפשיים (מרגיע יותר להיות מוסע מאשר להסיע).
אולם למרות כל היתרונות החשובים האלה, הפגישה בין התחבורה הציבורית בישראל לבין יומה הגדול של התחבורה הציבורית בעולם, הייתה פגישה לא נעימה, מאכזבת, אפילו משפילה מבחינת התחבורה הציבורית הישראלית.
סקר שערכו בחודש שעבר מתנדבי מועדוני אור ירוק ומדריכי קבוצות הנוער, ואשר בחן את יחס הציבור לתחבורה הציבורית, העלה שמידת האמון שרוכש הציבור לתחבורה הציבורית נמוך עד מאד. 57% מהנשאלים נתנו ציון 3 ומטה (מ 1 עד 5) לתחבורה הציבורית בישראל, 45% מהנשאלים חושבים או בטוחים שגם עד שנת 2020, לא תזכה ישראל לתחבורה ציבורית יעילה, ו-55% חושבים שהיא יקרה מדי.
כשמסתכלים על הנתונים האובייקטיבים, אין להתפלא על הבעת אי האמון הגורפת הזו: בחינה בינלאומית של מהירות התחבורה הציבורית בערים מרכזיות בעולם העלתה שהמהירות הממוצעת בתל אביב היא 16 קמ"ש, לעומת קופנהאגן למשל (36 קמ"ש), מינכן (34 קמ"ש), או ציריך (32 קמ"ש).
רק בריו דה ז'נרו בברזיל נוסעים לאט יותר מבתל אביב. עם תחבורה ציבורית כה אטית, לא נוחה ולא משתלמת, אין פלא שרק 3.4% בלבד מקרב האזרחים, בוחרים להשתמש בה, (פי ארבעה ויותר פחות מבאירופה.)
וכאילו לא די בכך - האיום הגדול עוד לפנינו, שכן לפי כל האומדנים, בתוך שנים ספורות תחריף הבעיה עד כדי שיתוק תחבורתי כמעט מוחלט בשעות הבוקר. מנתונים שאספה עמותת "אור ירוק", עולה כי עד 2030 צפוי כל נוסע ברכב לבזבז מידי יום שעה נוספת בכבישים בשל הגודש. בסך הכול יבוזבזו 850 מיליון שעות אדם בפקקים, ואומדן התוצר בגין הפסד זה יעמוד על 25 מיליארד שקלים בשנה.
צריך להתחיל ולחשוב במונחים של התנערות מהמצב הקיים ושאיפה לשינוי דרמטי של המגמה הקיימת, על ידי הסטת נוסעים משימוש בתחבורה פרטית לתחבורה ציבורית. כל מעבר של 1% מהנוסעים במכוניות פרטיות לתחבורה הציבורית במטרופולינים, הוא חיסכון הנאמד ב-650 מיליון שקלים לקופה הציבורית.
הסטת 10% מנוסעי הרכב הפרטי לתחבורה ציבורית נאמדת בחיסכון משקי של כ 5.5 מיליארד שקל, והשקעה בשיפור התשתית בתחבורה הציבורית, תעלה את התמ"ג עד ל-40 מיליארד שקלים בטווח הארוך.
אם התועלת מהשבחת התחבורה הציבורית כה ברורה, למה זה עוד קרה? כיוון שהשקעה בתחבורה ציבורית היא השקעה לטווח ארוך, בעוד שבפוליטיקה, הטווחים קצרים יותר. למה להשקיע עכשיו בעבור פרויקט שאת הסרט בעת השלמתו יגזור אחר?
זו הפוליטיקה וזה טבעי, אבל כדי לנטרל את הבעיה הזו, יש צורך בתוכנית לאומית רב שנתית שכל שר בתורו יהיה מחויב ליישומה. לפי כל הסקרים שערכנו, הציבור הישראלי משתוקק לעבור להשתמש בתחבורה הציבורית, אם רק תוצע לו מערכת יעילה ואמינה. יום התחבורה הציבורית הבינלאומית, הוא היום שבו הישראלים יגידו בקול גדול: הגיע הזמן לשינוי.
הכותב מכהן כמנכ"ל עמותת אור ירוק