אזור המוזיאונים החדש בוינה / צילום: מירב מורן
בכל העולם יש מתחמים האסורים לתנועה מוטורית ושופעים בתי קפה, חנויות ואטרקציות לתיירים.
בדרך כלל מתחמים כאלה משלבים מבנים עתיקים שעברו תהליך שימור ושתכליתם הוסבה (ארמונות הפכו למוזיאונים בווינה; בתים פרטיים לחנויות אופנה, ב"שרונה"), עם בינוי סטארכיטקטי (מוזיאון "מומוק" בווינה, מגדלי חג'ג' אצלנו), וכניסה אליהם תמיד ממלטת את קריאת ההתפעלות: "אוי, איזה יופי עשו פה!".
לא נתווכח על יופי, אבל נדגיש כי מתחמים מסוג זה הם אם כל הצרות בתכנון העירוני. הם מיישמים גישה תכנונית שמונעת חיכוך בין נהגים להולכי רגל, בין בליינים למשפחות עם ילדים, ובין תיירים שצורכים אמנות לתושבים שצריכים ניקוי יבש ומכולת.
זו שגיאה תכנונית ש "עושה סדר" ומאוד אסתטית (תשאלו וינאים - סדר צריך להיות, ואסתטיקה היא כלל גדול בתורה), ומצמידה בדייקנות קהל משתמשים לצרכים אשר להם הוא זקוק.
היצמדות לכללי תכנון אלה יצרו וינה יפהפייה ויעילה, אך סינתטית.
הרחובות התרוקנו לתוך קניונים, כדי לתת מנוחה לשכנים; הולכי רגל ותיירים כונסו לשמורות אמנות כדי שיוכלו לצרוך תרבות בלי פיח, והתחבורה הציבורית כה יעילה עד שהיא הורידה למינימום מפגשים אקראיים ברחוב. זו לא עיר, זה רובוט.
התיקון של וינה התחיל בתהליך הפיתוח של גדות הדנובה. שם גרפיטי מכסה את הקירות, לצד בתי קפה אופנתיים, על הספסלים הצעירים עושים סמים, המבוגרים עודרים בגינה קהילתית, ובגשרים ממעל לובשי חליפות רוכבים אל מגדלי משרדים מחופי זכוכית שהוקמו בשכונה מזדקנת. זה לא עובר חלק (משתמשי המרחב כולם מתלוננים זה על זה), אבל המצב שם יותר חיוני והרבה יותר "עירוני".
לקריאת ראיון עם יו"ר מחלקת התכנון והבנייה של וינה