בנימין נתניהו וקרנית פלוג / צילום: חיים צח - לע"מ
1. לא פעם, אפשר להניח, אנחנו מקשיבים לדיונים כלכליים מתוך צמא להבין איך כל הדיבורים הגבוהים על גירעון, תוצר, יחסי חוב-תוצר, תקציבים וכדומה מתחברים לכיס שלנו, או חלילה מחוררים את הכיס שלנו. לרוב, הדוברים מגייסים לעזרתם את "מדע" הכלכלה, או את ה"תורה" הכלכלית, או את ה"חוקים" הכלכליים כדי להפוך את טיעוניהם לאמת מוחלטת שאינה משתמעת לשתי פנים ואינה ניתנת כלל לערעור. על פי "חוקי" הכלכלה, לדוגמה, גירעון הוא באופן אוטומטי אסון; על פי ה"תורה" הכלכלית, העלאת שכר המינימום תהרוס את העסקים; על פי "מדע" הכלכלה, "רפורמות מבניות" יובילו לחדשנות, ליעילות ולמחירים נמוכים לצרכן. ודאי שמעתם לא אחת את האמירות הללו. מבחינת דוברי ה"תורה", ה"מדע" או ה"חוקים" הכלכליים, מי שלא חושב כך הוא פשוט כסיל שלא מבין דבר בכלכלה ויוביל את המשק למשבר, לאסון, לפשיטת רגל ולאבטלה המונית וכל רפרטואר ההפחדה הקבוע. כבר כתבנו על כך בעבר, ואנחנו שמחים להעלות שוב את הסוגיה הזאת, הפעם בעזרת אחד הקוראים שלנו, דווקא אחד שבקי ברזי הכלכלה. כותב לנו אותו קורא, על רקע ההתנגדות הגורפת לתוכנית 0% מע"מ של שר האוצר יאיר לפיד: "אני לא אוהד גדול של לפיד, אבל אני בהחלט תומך בו כשהוא מתעלם מאותם מומחים שחוזרים וטוענים שהכלכלה היא מדע מדויק, ואם אתה הולך במסלול x אתה בוודאות תגיע ל-y. הכלכלה היא אוסף של קווים מנחים בלבד, היא אינה מדע מדויק. מקבלי ההחלטות חייבים להבין את הסביבה הכלכלית, הדמוגרפית, ואצלנו גם הביטחונית, ולהשתמש בפרמטרים התנהגותיים כדי לנסות לחזות את תוצאות החלטתם".
אותו קורא ביקש מאיתנו, התקשורת, לעודד מחשבות עצמאיות, מקוריות ויצירתיות שבאות לתת מענה לבעיות ש"מדע" הכלכלה לא הצליח לענות עליהן במשך כל כך הרבה זמן. הוא שלח לנו, לגיבוי דבריו, מאמר מאיר עיניים שתכף נעסוק בו רבות, אבל עוד לפני כן נעסוק בשתי דמויות המייצגות כביכול את "מדע" הכלכלה. האחת היא ד"ר קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל, למעשה מעוז כלכלה ומחקר כלכלי, והאחר הוא בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, שקנה לו שם של "מר כלכלה", המבין את "חוקיה" ומשתדל, שוב כביכול, לפעול על פיהם.
בסוף השבוע האחרון חשפנו פה שד"ר פלוג הציגה, בפועל, מצגי שווא בפני ועדת הכספים ובאמצעות התקשורת גם בפני הציבור כולו (למרבה הצער, זו התקשורת המגויסת של בנק ישראל), כשקבעה בלי כחל ושרק שהצמיחה בעשור האחרון חלחלה למשקי הבית. פלוג עשתה זאת בעודה מגייסת לתזה שלה שורה של גרפים הלקוחים מ"מדע" הכלכלה, שזה פחות או יותר סקרי שכר והוצאות שבמקרה הטוב רחוקים מלהיות מדע מדויק ובמקרה הרע הם פשוט מנותקים מכל היגיון. היא הוסיפה חטא על פשע כשהשתמשה במדד המחירים לצרכן כאומד ליוקר המחיה, אף שהמדד הזה הוא סוג של בלוף, כי הוא אינו כולל את העלייה האמיתית במחירי הדירות. בפרשנות מעוותת שהוצמדה למצגי השווא של פלוג נקבע על ידי דורשי טובתה שקיפאון השכר בישראל הוא דווקא הצלחה כלכלית ולא כישלון. כל ההדיוטות הכלכליים ודאי מרימים גבה: איך יכול להיות שהשכר התקוע שלנו הוא הצלחה? תכף יגידו לנו בבנק ישראל שגם העובדה שאנחנו נושמים עצמונית היא הצלחה כלכלית (אתם מוזמנים לדפדף לעמודים הבאים כדי להתרשם מכמה רעיונות של כלכלנים בכירים בעולם, שחושבים שהשכר התקוע הוא לא ממש הצלחה ומפרטים איך לדעתם אפשר להעלותו).
אז הנה עוד נתון, לידיעת ד"ר פלוג ומחלקת המחקר עתירת התקציבים בבנק ישראל: כל עוד אין חובת דיווח כללית בישראל, שמפרטת את ההכנסות של יחידים ומשקי בית בישראל, אין לשום חוקר כלכלי, יהיה טוב ויסודי ככל שיהיה, יכולת אמיתית לקבוע עובדות מדעיות ומוחלטות על רמת ההכנסות הממוצעת של משק בית. יתרה מזאת, גם חובת דיווח כללית עלולה לחטוא במשהו לאמת, שכן יש כאלה שאינם מדווחים אמת. ובכל זאת, כאשר בוחנים את התפלגות ההכנסה הכוללת של החייבים בדיווח - עצמאים ובעלי חברות - כחצי מיליון נישומים - העובדות מדברות בעד עצמן והן סותרות לחלוטין את התזה של פלוג: חלקם של חמשת העשירונים הנמוכים בהכנסה הכוללת בשנת 2011 היה רק 10.5% - ירידה של 3 נקודות האחוז לעומת 2003. וזה עוד בשעה שהמשבר העולמי "דאג" לצמצמם במשהו את האי-שוויון. ב-2007 חלקם היחסי של חמשת העשירונים התחתונים כבר ירד ל-10% ועלה ב-11.5% "הודות" למשבר שכרסם בהכנסות ההוניות של בעלי ההון. אם מסתכלים על תשעת העשירונים הנמוכים התמונה עגומה עוד יותר: ב-2011 חלקם בהכנסה הכוללת היה רק 44% , ירידה של 13.4 נקודות אחוז לעומת 2003. אלו הנתונים האמיתיים, לא אלה המדומים של פלוג שחלחלו לכאורה לכל בית בישראל. טוב, הם באמת חלחלו, אבל למעט בתים מתברר.
מר כלכלה בנימין נתניהו סיכל את הניסיון הראשון להעלאת שכר המינימום בכנסת כראש ממשלה, בקמפיין מתוזמר שלפיו זה יהרוס את הכלכלה, יעמיק את האבטלה ויוביל לפשיטות רגל של עסקים. שכר המינימום עלה בסופו של דבר, הכלכלה לא נהרסה, האבטלה לא העמיקה ושום פשיטת רגל לא התרחשה בגלל תוספת של עוד כמה מאות שקלים לשכר.
נתניהו מוצג גם כ"אביר הרפורמות" על ידי להקת המעודדות שלו, אותן "רפורמות" שאמורות לכאורה לשרת את הצרכן. ה"רפורמות" הללו שווקו תמיד באריזות נוצצות: מפץ היסטורי, מהפכה צרכנית, חדשנות, התייעלות, תחרות - הכול על פי ספרי הכלכלה. הבעיה היא שהתוצאות היו ממש הפוכות לאלה הכתובים בספרי הכלכלה: "רפורמת" בכר בשוק הפיננסי השיתה בפועל מס כבד של מיליארדי שקלים על הציבור באמצעות דמי ניהול גבוהים והעשירה מעטים (מנהלי חברות ביטוח ומנהלי הגופים המוסדיים); "רפורמת" הריכוזיות, שהבטיחה מהפכה היסטורית, הציבה 2-3 חברות גדולות על מדף המכירות (כלל ביטוח, הפניקס, פז או הבינלאומי) שהעברת הבעלות בהן לא תשפר במאום את מצבו של הצרכן, נהפוך הוא, היא עלולה להרע אותו (הפרדה בין עסק פיננסי לעסק אחר הייתה צריכה להיעשות מזמן והיא ממש לא חייבה פסטיבל של ועדות וכדומה). על הרפורמות שהובטחו בנמלים ובמשק החשמל, "לטובת הציבור", כמובן, אין טעם להרחיב.
גרוע מכל אלה הוא הליווי התקשורתי למקהלת ה"מדע" וה"תורה" וה"חוקים". גם לבנק ישראל וגם לאוצר יש גישה חופשית מאוד לתקשורת שמדבררת אותם ללא ליאות. הם מתדרכים אותה, מוסרים לידיה נתונים מדעיים לכאורה, ויחד הם משווקים לציבור תמונה ממש לא מלאה. והכי מסוכן: מי שלא מצטרף לתזמורת מוקע על ידי המקהלה. לא נעים להגיד, אבל המקהלה הזאת פועלת לעתים כמו מאפיה מאחורי הקלעים: היא מנסה לחסל בדרכים מכוערות כל מי שלא מיישר איתה קו. למרבה הצער, לחיסול הזה שותפים כל מיני תנועות ועמותות נאורות לכאורה שחורטות על דגלן מילים יפות כמו "דמוקרטיה", "יושר שלטוני", "תכנון כלכלי" ועוד. זה תמיד עובד כך, האנשים האלימים ביותר הם בדיוק אותם אנשים שעוטפים את עצמם במילים רכות ונחמדות.
2. למי שחושב שאנחנו הוזים או מדמיינים, אנחנו חוזרים לאותו מאמר מאיר עיניים ששלח לנו הקורא. את המאמר הארוך חיבר פרופ' ויליאם ויקרי עוד בשנת 1996. ויקרי, פרופ' קנדי לכלכלה מאוניברסיטת קולומביה, זכה בפרס נובל לכלכלה בשלהי 96' (עם פרופסור נוסף) אבל לא זכה להגיע לטקס. הוא נפטר שלושה ימים אחרי ההכרזה על זכייתו בעקבות מחלת לב.
את המאמר הוא כתב שבוע בלבד לפני מותו, תחת הכותרת "המיתוסים הפטאליים של הפונדמנטליזם הפיננסי". ויקרי מנה 15 מיתוסים-אמונות כלכליות שאין להן, לתפיסתו, תמיכה במציאות המשתנה. הוא היה ידוע בביקורת הנוקבת שלו על הממסד הכלכלי והאקדמי, ובמיוחד על הרוח שנשבה בשנות ה-90 מאוניברסיטת שיקגו, בית היוצר של לא מעט כלכלנים דומיננטיים.
בחרנו לצטט כאן כמה קטעים מדהימים מהמאמר הזה (מי שרוצה מוזמן לחפש אותו במלואו בגוגל), שרלוונטיים מאוד דווקא היום ודווקא על רקע הדיונים התקציביים בישראל. "הרבה מהחוכמה הכלכלית המקובלת בחוגים פיננסיים, המשמשת במידה רבה בסיס למדיניות ממשלתית ומקובלת ע"י התקשורת והציבור, מבוסס על ניתוחים לא מושלמים, הנחות שסותרות את העובדות ואנלוגיות כוזבות. לדוגמה, העידוד לחסוך אינו מתייחס לעובדה שעבור רוב בני האדם, עידוד לחסוך הוא שווה ערך להרתעה מצריכה וצמצום הביקוש בשוק", כותב ויקרי בפתיחת המאמר שלו, לפני שהוא עובר לתאר את המיתוסים שאימוצם, לתפיסתו, "מוביל למדיניות שבמקרה הטוב מנציחה את החולשה הכלכלית... כאשר מדובר על אבטלה דו-ספרתית בקרב קבוצות אוכלוסייה חלשות, הנזקים במונחי עוני, פירוק משפחות, נשירה מבתי ספר, שימוש בסמים ופשיעה הופכים לחמורים באמת. אם המדיניות מתבטאת ב'תקציב מאוזן' במלואו אנחנו בהחלט יכולים לצפות למיתון קשה".
המיתוס: גירעון זה רע לדורות הבאים
המיתוס הזה מתייחס לאחד ממוקדי הוויכוח בתקציב האחרון בישראל - הגדלת הגירעון. כך ויקרי מציג אותו: "המיתוס: גירעונות מייצגים בזבוז שלילי של כספי ציבור על חשבון הדורות הבאים, שיישארו עם פחות אמצעים להשקעות הון. המיתוס הזה נובע כנראה מאנלוגיה שגויה להלוואות של משקי בית".
ויקרי מפריך את המיתוס הזה באופן די משכנע: "המציאות הנוכחית היא כמעט ההיפך הגמור. גירעונות ציבוריים מוסיפים להכנסה הפנויה של יחידים... כוח הקנייה הנוסף הזה, כשהוא הופך להוצאה, מספק שווקים לייצור פרטי, מעודד את היצרנים להשקיע ביכולת ייצור נוספת, וזו תהיה חלק מהמורשת האמיתית לדורות הבאים. זו תהיה תוספת להשקעה הציבורית הקיימת ממילא בתשתיות, חינוך, מחקר ועוד. גירעונות גדולים יותר... אינם חטא כלכלי אלא צורך כלכלי. גירעונות שהם מעבר לפער שגדל כתוצאה מהצמיחה המרבית האפשרית בתוצר הריאלי יכולים אכן לגרום בעיות... אפילו האנלוגיה עצמה מופרכת: אם ג'נרל מוטורס, AT&T ומשקי בית יחידים היו נדרשים לאזן את תקציביהם באופן שבו הממשל הפדרלי נדרש לכך, לא היו אג"ח קונצרניות, לא היו משכנתאות, לא היו הלוואות בנקאיות, וכן היו הרבה פחות כלי רכב, טלפונים ודירות".
המיתוס: תמריצים לחיסכון מעודדים צמיחה
על המיתוס שלפיו תמריצים לחיסכון הניתנים ליחידים אמורים להמריץ את ההשקעות ואת הצמיחה הכלכלית, כותב ויקרי: "גם כאן, ההיפך הוא הנכון. בשביל רוב היחידים החלטה לחסוך יותר פירושה לצרוך פחות. פחות צריכה של חוסך פירושה פחות הכנסה לספקים וליצרנים, והחיסכון המצרפי אינו עולה אלא פוחת, מפני שהיצרנים מצמצמים בתגובה את קניותיהם שלהם, ההכנסה הלאומית יורדת ויחד איתה יורד גם החיסכון הלאומי. יחיד כזה או אחר יכול אמנם להגדיל את חסכונותיו, אך רק על חשבון צמצום ההכנסה והחיסכון של אחרים בשיעור גבוה עוד יותר".
המיתוס: ההלוואות הממשלתיות דוחות השקעות פרטיות
על המיתוס שלפיו נטילת ההלוואות הממשלתית אמורה "לדחוק מהשוק" השקעות פרטיות, כותב ויקרי: "המציאות הנוכחית היא הפוכה. ההוצאה של הכספים שנלקחו בהלוואות תניב הכנסה פנויה נוספת, תגדיל את הביקוש למוצרי התעשייה הפרטית ותהפוך את ההשקעות הפרטיות לרווחיות יותר. כל עוד יש שפע של משאבים לא מנוצלים, והרשויות המוניטריות מתנהגת בהיגיון (במקום לנסות לפעול נגד הלחץ האינפלציוני כביכול שיוצר הגירעון), אלו שיש להם רעיונות להשקעה רווחית יכולים למצוא לה מימון. בנסיבות אלה, כל דולר נוסף של גירעון יניב בטווח הבינוני שני דולרים ויותר של השקעה פרטית".
המיתוס: חוב גבוה יגרום פשיטת רגל
לפי המיתוס הזה, כפי שכותב ויקרי, החוב עלול להגיע לרמה כזאת, שגופי ההלוואות יחדלו להלוות ומשלמי המסים יאיימו בהתקוממות ובחדלות פירעון. את המיתוס הזה מכיר בנק ישראל יפה מאוד: הוא משתמש בו בכל פעם שלתפיסתו הגירעון יוצא מכלל שליטה, גם אם מדובר בגידול של חלקי אחוזים ביעד הגירעון, כפי שעתיד לקרות בתקציב 2015. בנק ישראל משתמש בכל ארסנל ההפחדות הקבוע שלו כשהוא מזהיר מפני הסכנה: משבר פיננסי, יציאה משליטה ועוד. כך כותב ויקרי: "במצבים כאלו יהיה צורך ביותר מאשר הצהרות אמון שהכלכלה איתנה בבסיסה. אי אפשר להוציא לגמרי מכלל חשבון את האפשרות שזו תהיה נבואה שמגשימה את עצמה, שנובעת יותר מקריסת סמלים פיננסיים מאשר ממציאות אנושית בסיסית. במילים של הנשיא רוזבלט, הפחד הגדול הוא מהפחד עצמו".
המיתוס: גירעון מוביל להוצאות גדולות יותר
על המיתוס שלפיו אישור גירעונות תקציביים מוביל להוצאות ממשלתיות גדולות, פזרניות ובזבזניות יותר, כותב ויקרי: "שני הנושאים נפרדים זה מזה. ממשלה יכולה לנהל גירעון ללא כל פעילות מלבד הנפקת אג"ח, תשלום קצבאות וגביית מספיק מסים לכיסוי שירות החוב. השאלה איזו הוצאה כדאי לבצע היא נושא נפרד לחלוטין מהתרומה של הממשלה להכנסה הפנויה, שנחוצה לאיזון הכלכלה בתעסוקה מלאה".
בסיכום המאמר כותב ויקרי: "התפיסות המופרכות הללו, שרבים הקרובים למוקדי הכוח הכלכלי מחזיקים בגרסאות שונות שלהן, מובילות למדיניות שאינה רק אכזרית אלא גם בלתי נחוצה ואפילו הרסנית... חייבים להגמיש את האובססיה האידיאולוגית הבלתי הגיונית שלנו לצמצם גירעונות ממשלתיים, להכיר בכך שהכלכלה, ולא תקציב הממשל, זקוקה לאיזון במונחי ביקוש והיצע של נכסים... עלינו להשתחרר מהדוגמות של נביאי הצנע, שרובם לא מוכנים להקריב את הקורבנות שהם מבקשים מאחרים להקריב. אם לא נעשה זאת, כולנו נחליק על קרח דק מאוד".
ויקרי כתב אמנם את המאמר לפני קרוב ל-20 שנה, והתייחס בו לכלכלה האמריקאית כמובן, אבל המסר שלו ברור: גירעונות הם לא בהכרח אם כל חטאת, כפי שבנק ישראל מנסה לומר לנו. הוצאה ממשלתית, אם היא מנוהלת באופן נכון, יכולה להעלות את רמת הנכסים של הציבור, להגדיל את הכנסתו הפנויה וכך להגביר את הצריכה הפרטית - המנוע של כל כלכלה בריאה וצומחת.
ניהול הוצאות ממשלתיות "נכון" הוא אמנם מושג כללי מדי וחמקמק מדי, אבל בשביל זה יש לנו סמנכ"ל הכספים של הממשלה, הלא הוא משרד האוצר ואגף התקציבים שלו. הוא זה שאמור לנהל, או לפחות לנסות לנהל, את ההוצאה הממשלתית באופן הטוב והיעיל ביותר כדי שלאזרחים יהיו, בין היתר, שירותים טובים יותר; הוא זה שאמור להביא לכך שהכנסתם הפנויה תגדל. כסף הרי יש בישראל - אנחנו חוזרים שוב ושוב על העניין הזה - רק צריך לדעת לנהל אותו. הציבור ממש לא יודע, אבל ענייני התקציב של מדינת ישראל מתנהלים מדי שנה או שנתיים כמו באסטה בשוק הכרמל. משכפלים את התקציב הקודם, מוסיפים בסעיף הזה, מחסירים בסעיף ההוא, בהתאם לדרישות קבוצות האינטרסים, מעבירים לפעמים מתחת לבאסטה "רזרבות", בלי שאף אחד יידע או יראה. לכן הרפורמה הכי נחוצה במדינת ישראל היא רפורמה בניהול התקציב שלה. אבל במקום לעסוק בזה, משרד האוצר ואגף התקציבים עסוקים בעשור האחרון ברדיפה אחרי "רפורמות" דמיוניות שלא תרמו דבר לצרכן. ובנק ישראל - הוא שבוי בכלל בעולם דמיוני משלו, שבו מצבנו מעולם לא היה טוב יותר.
eli@globes.co.il
