לאחר שרה"מ נתניהו ושר האוצר לפיד הגיעו להסכמות בנוגע לתקציב המדינה לשנת 2015, מתייחס היום (ב') צבי סטפק, בעלי מיטב-דש, לענייני התקציב. תחת הכותרת "הקשקשת השנתית של התקציב" כותב סטפק כי "מה שהיה הוא שיהיה. עוד תקציב אפור, שאין בו בשורות ואין בו גורמים מחוללי צמיחה. הוויכוח על התקציב משרת מטרות פוליטיות ומשכיח את הבעיות האמיתיות של המשק הישראלי".

וכך כותב סטפק: "הציבור, לא מבין מה קורה מימינו ומה קורה משמאלו, וכשאינך מבין, אתה אומר לעצמך - מה זה ענייני, אני הרי ממילא לא יכול להשפיע, אז בוא ניכנס לאדישות. אבל, לפטפטת האין סופית סביב התקציב, יש גם מטרה נוספת, והיא להשכיח מן הציבור את הבעיות הבסיסיות של המשק הישראלי, שהן הרבה יותר חשובות ומשפיעות על הציבור מן השאלה אם יעד הגירעון יהיה 3%, 3.25% או 3.5%".

סטפק מונה מספר בעיות של המשק, ש"התקציב אפילו לא מתיימר לפתור": רגולציה שבחלקה היא דורסנית ומיותרת, ועלותה למשק הרבה מאוד מיליארדים בשנה, שינויים תכופים בכללי המשחק העסקי היוצרים אי-ודאות משתקת, סקטור ציבורי, עייף ולא יעיל, מונופולים חונקים, שעלותם למשק גבוהה מאוד, בנקאות מנופחת ולא די תחרותית, מערכת חינוך ברמה נמוכה, הון שחור ושחיתות, חוסר משילות, היעדר סדרי עדיפויות, אי שוויון משווע בחברה הישראלית ופנסיה עתידית ברמה נמוכה.

"ומכיוון שלא נפתור כאן את כל בעיות המשק, ופטור בלי כלום אי אפשר, אז נתייחס בכל זאת לתקציב. אין בו שום בשורה - לא למעמד הביניים, לא לעניים, לא למשק בכללותו. התקציב הזה פוסע בדרכם של התקציבים הקודמים. ניתן, אולי, היה להשלים איתו לו היינו מאמינים שבשנה הקרובה תפתח הממשלה בסדרה של רפורמות חיוניות, אבל קשה לצפות זאת מממשלה מקוטבת שנלחמת על שרידותה", כותב סטפק.

בצד הביקורת, מציע סטפק מספר נקודות לעשייה:

"אני כופר בהנחה, המקובלת על לא מעט כלכלנים, שתוספת תקציבים למשרדים האזרחיים משפרים במשהו את רווחת האזרח. במידה רבה, ההיפך הוא הנכון: התוספות רק יוצרות בורות שומן, שאחר כך אי אפשר להיפטר מהם. נכון, ההוצאה האזרחית בישראל היא בין הנמוכות במדינות ה-OECD, אבל האם מישהו בדק פעם את האפקטיביות שלה? בסקטור העסקי מקובל לומר שלא כדאי לשפוך כסף טוב אחרי כסף רע ואחרי השקעה רעה. מסתבר, שבסקטור הציבורי לא שמעו על כך.

"מה שצריך היה לעשות מזמן, ואף ממשלה לא עשתה, זה להתחיל הכל מהתחלה: תקציב אפס, דף חלק, לקבוע סדרי עדיפויות, יעדים ולו"ז למימושם. מה שברור כל כך בסקטור העסקי, כנראה, ממש לא ברור בסקטור הציבורי, וכך הדברים מתגלגלים משנה לשנה.

"בעיתוי הנוכחי אפשר להגדיל את יעד הגירעון במידה סבירה. לא צריך לחשוש מזה, ולא צריך גם לחשוש מתקדים. אבל, קודם כל, יש להגביל את הגידול בתקציב הביטחון ולא לאפשר את הניצול של מערכת 'צוק איתן' להגדלה קבועה של הוצאות הביטחון. בנוסף, יש לקצץ, כאמור, בכמה תקציבים אזרחיים שגם בהם יש בורות שומן. לא יקרה שום דבר רע, למשל, לתקציב החינוך אם הוא יקוצץ ב-1 עד 2 מיליארד שקל".

בהתייחסו לסוגיית העלאת מסים כותב סטפק: "אין שום סיבה וזה גם לא נכון יהיה להעלות מסים כשיטה. להיפך, בסיטואציה הנוכחית במשק הישראלי יש להוריד מסים. יש לעשות רציונליזציה במסים באופן שנטל המס על 'מר ישראלי' יקטן ולא יגדל. מצד אחד, יש לבטל את הפטור המגוחך על מע"מ באילת, ויש להטיל מע"מ על פירות וירקות - תחום שמהווה חממה להון שחור. מהלכים אלה יאפשרו הפחתה מסוימת בשיעור המע"מ על מוצרים ושירותים אחרים במשק. בנוסף, יש להגדיל מאוד את המיסוי על נדל"ן ויש להילחם באמת בהון השחור".

"הסיבות האמיתיות היחידות שזה לא נעשה עד היום הן סיבות פוליטיות. כך, למשל, לפני בחירות, הפוליטיקאים שלנו אוהבים להצטלם בשוק מחנה יהודה, שוק הכרמל ועוד, להתחבק עם אנשי השוק זה יותר פוטוגני מאשר ש"יסקלו" אותך בעגבניות.
אבל, יש גם צד שני: צריך להוריד באופן ממשי את מס הכנסה על המשתכרים עד 15-20 אלף שקל ברוטו לחודש, וצריך להעלות את שכר המינימום לרמה של 30 שקל לשעה. ונא לא להיבהל מצעקות המעסיקים שזה יחסל את עסקיהם. עסק שיחוסל בגלל מהלך כזה, כנראה, מוטב שכך ולא צריך להמשיך ולהנשים אותו, עם כל הכאב הכרוך בזה.

"מחוללי הצמיחה הקלאסיים בסיטואציה כזו יהיו הגדלת כוח הקנייה של הציבור, הגדלה בתקציב התשתיות, עידוד מאסיבי של עסקים קטנים ובינוניים על חשבון הגדולים. צמיחת המשק בקצב של 2.5% עד 3% היא בעייתית והיא לא גזרת גורל. אין סיבה אמיתית שלא נוכל לחזור לצמיחה שנתית של 5%".