פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, שייערך השנה בין ה-9 לבין ה-18 באוקטובר, חוגג השנה 30 שנים להיווסדותו, ואף על-פי כן, החגיגה תהא צנועה. ללא אירוע מיוחד הסוקר את ימי ראשית הפסטיבל והדרך שעבר עד ימינו אנו. ללא אורחים מפורסמים הנחשבים למושכי קהל שיגיעו ממרחק, או אורחים שהם קולנוענים בינלאומיים בולטים (אחת הסיבות לכך, אני משער, היא מעמדה הבעייתי של ישראל מאז מלחמת "צוק איתן"). דווקא אשתקד הפיק הפסטיבל חוברת ובה כל כרזות הפסטיבל, מ-1983 ועד 2013, ויש לקוות כי החוברת תעודכן ותודפס שוב (הכרזה היפה ביותר היא של שנת 1992, אותה עיצבה גלי הוס, לצילום של יקיר גרשון).
אם יש עוגת יום הולדת, זוהי עוגת הרפרטואר, והרפרטואר השנה עשיר למדי, ויש בו יותר מאשר פנינה קולנועית אחת או שתיים. העוגה הזו תתחלק בין באי הפסטיבל, וזוהי החגיגה החשובה באמת אף שאת עניין האורחים חשוב לטפח, במיוחד אם לפסטיבל ישנן שאיפות להתברג ביום מן הימים בצמרת פסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים.
נכון לעכשיו, התחרות היא בעיקרה מקומית - כשזו מתקיימת מול פסטיבל הקולנוע ירושלים. הדבר מתבטא בעיקר בקטגוריה העלילתית הישראלית, והשנה ידה של חיפה על העליונה, עם שניים מהסרטים הישראלים הטובים שיצאו השנה: "את לי לילה" של אסף קורמן ו"מיתה טובה" של טל גרנית ושרון מימון. סרטים נוספים שיתמודדו על פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל: "יונה" של ניר ברגמן, "טוביאנסקי" של ריקי שלח, "מנפאואר" של נועם קפלן, "עמק" של סופי ארטוס, "פנסיון פראכט" של תמר ירום, "שקופים" של מושון סלמונה, ו"תפוחים מן המדבר" של אריק לובצקי ומתי הררי. הקרנה חגיגית נוספת היא של אסופת הסרטים "מכתב אהבה לקולנוע", בהפקת בית הספר לקולנוע סם שפיגל, הכוללת סרטים קצרים בני 3-5 דקות, המבטאים תשוקה לקולנוע, שביימו קולנוענים בולטים, ביניהם ערן ריקליס, נדב לפיד, הגר בן אשר, תאופיק אבו -ואיל, אבי נשר, דרור שאול, תומר היימן ואסי דיין המנוח. בסך-הכול, ישתתפו בפסטיבל חיפה 12 סרטים ישראליים עלילתיים באורך מלא, 12 סרטים ישראליים תיעודיים, ועוד כ-40 סרטים קצרים וסרטי אנימציה. הסרט "וילה תומא" של סוהא עראף , שעורר שערורייה לאחר שעראף הגדירה את סרטה כפלסטיני, אף שהסרט מומן על-ידי קרנות וגופי ציבור ישראליים, לא יתחרה במסגרת התחרות הישראלית, אלא במסגרת הפנורמה הבינלאומית.
סרטים מומלצים:
"האל הלבן" - בימוי: קורנל מונדרוצ'ו (הונגריה, שוודיה, גרמניה, 2013)
מה שמתחיל כסרט הרפתקאות לילדים ונוער, הופך לדרמת מתח שמנחיתה על הצופה מהלומה אחר מהלומה. אם לספר את תמצית הרעיון מאחורי הסרט במשפט, הרי שהסרט הוא סיפור נקמתם של כלבים בבעליהם - בני האדם האכזריים והאדישים, שמנצלים את אופיים הידידותי של הכלבים למטרותיהם הזמניות השונות, ואחר כך משליכים אותם כחפצים לא רצויים. זוהי כמובן הכללה לצורך הכללה, אך זהו המסר. ישנו מסר נוסף, והוא שאהבת כלבים היא האהבה האמיתית - כזו שאינה תלויה בדבר. אל המסר הראשון מוליך אותנו הבימאי דרך אוסף של טיפוסים חסרי לב - החל מאביה של גיבורת הסרט, שזורק את האגן, כלבה הנאמן והאהוב, בלב אוטוסטראדה, וכלה בעבריינים שעוסקים בהימורים על קרבות כלבים, ובכלבייה עירונית שאותה מנהלת אישה חסרת מצפון. איכשהו עשרות הכלבים נמלטים מהכלבייה ומטילים טרור של ממש על העיירה השלווה, כשהאגן, הלברדור טוב הלב, הופך למנהיג שלהם. מילה לחובבי הכלבים: אתם תאהבו את הסרט. מילה לבימאים שבין הקוראים: זהירות, אתם עלולים לקנא בבימאי שלו, על שעשה סרט שכל בימאי היה רוצה לעשות.
"דוד פרלוב" - בימוי: רות וולק (ישראל, 2014)
בכל הכתבות והסרטים שנעשו אודות דוד פרלוב, המהגר הברזילאי, מחלוצי הקולנוע התיעודי בישראל ומי שהיה למורה דרך נערץ עבור רבים מהיוצרים הדוקומנטרים הפועלים בארץ (אשתקד, שנת העשור למותו, יצאו כמה כאלה והיו עוד במרוצת השנים), דמותו של פרלוב נותרה אניגמטית. סיפרו שהוא אדם מסוגר אשר נהג להתבודד, סיפרו עליו שהיה שועל בודד ועקשן, היללו את חתירתו מן הזרם המרכזי אל מחוצה לו, את אהבתו לארץ ישראל, את הכריזמה שלו, את השפעתו על הקולנוע המקומי ואת תשוקת הקולנוע שבערה בו משך כל ימי חייו (פרלוב נפטר בגיל 73). מי היה פרלוב באמת? איש טרם טרח לפצח. נשאלת השאלה, מהו תפקידו של הדוקומנטריסט? לפצח דמות או לגונן עליה? ומה פרלוב היה אומר על הסרטים הדוקומנטריים שנעשו אודותיו? התשובה לכך נמצאת במורשת פרלוב המאוחרת יחסית. ביומניו הקולנועיים, שהיו אישיים אך לא חשפו טפח מאישיותו המורכבת, מחייו הקשים ומיחסיו עם בני משפחתו. רות וולק, בימאית "דוד פרלוב", נמנעה במכוון מלהתבונן עמוק פנימה, אך איכשהו, אולי בלי להתכוון, היא הגיע רחוק יותר מקודמיה. בתחקיר מצולם שהביא אותה עד סאן פאולו שבברזיל, גילתה אוצרות: ציורים חושפניים, אישיים, ילדות בצל אלימות ש ל אב, קוסם במקצועו, ויתור מכוון על קריירה של צייר, שנבע מחוסר הערכה עצמית ליכולותיו, אף שהיה צייר מחונן. וולק מצאה את פרלוב הצעיר, הנערץ, המיוסר, המוכשר כשד. והיא מצאה אנשים שזוכרים אותו כנער בשנות ה-50 של המאה הקודמת, והם מתארים אותו, בין היתר, כמי שידע היטב להתבונן במציאות, ונהג לצייר פורטרטים של אנשים צנועים, שכלפיהם הייתה בו חמלה.
"בסדר ההיעלמות" - בימוי: הנס פטר מולנד (נורווגיה, שוודיה, 2014)
את עולמו הקולנועי קנה הבימאי קוונטין טרנטינו עם סרטיו "כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה", אך לתהילת נצח הוא יזכה על בשורת ז'אנר הפשע האמנותי המסוגנן ורווי ההומור, שהוא מחלוציו. בימאים של עשרות סרטים, אם לא יותר, הלכו בעקבותיו של טרנטינו. חלקם חיקו אותו באופן שלא מעורר כלפיהם כבוד רב, חלקם חיקו אותו היטב. הנס פטר מולנד הנורווגי לקח את הז'אנר רמה אחת למעלה, ומבחינה ויזואלית, בעיקר, "בסדר ההיעלמות" הוא יצירת מופת אדירה. נופים מושלגים, לילות מוארים בפסגות קרחונים, מפלסות שלג בעת פעולה, קרח ודם, הכול ועוד נלכד בעדשה (הרחבה) של מולנד, שכתב תסריט נקמה לכאורה שגרתי, אך שנון ומותח בהרבה ממרבית סרטי הנוסחה הנוצרים חדשות לבקרים. נשבח גם את המשחק של כל הצוות, בראשם ברונו גנץ הבלתי נלאה, כאב שכול טרי, שמתחרט רגע לפני שהוא לוחץ על ההדק ושם קץ לחייו. הוא מחליט לנקום במי שאחראי למות בנו, והוא לא מפסיק את מסע הנקמה גם כשהמסע מוביל אותו אל ראשי המאפייה המקומית.
"השבט" - בימוי: מירוסלאב סלאבושפיטסקי (אוקראינה, 2014)
מירוסלאב סלאבושפיטסקי - תזכרו את השם הזה, על אף שהוא ארוך. עוד ידובר רבות אודות הבימאי האמיץ והמבריק הזה, שביים סרט מקורי, מותח ועוצר נשימה, אף שלא נאמרת בו ולו מילה אחת. הסרט מספר על נער חירש ואילם בשם סרגיי, שנשלח לפנימייה של נערים כמותו. אלא שהפנימייה אינה כפי שהיא נראית ממבט ראשון. מדובר בקהילת עבריינים אכזרית וסגורה, וסרגיי נאלץ ללמוד להתנהל בה על-פי דפוסיה כדי לשרוד. עלילת הסרט אמנם מתמקדת בסרגיי ובהשתלבותו המפתיעה בקהילה הזו, אך הדמות הראשית בסרט היא הפנימייה עצמה - כדמות, כמטפורה לחיים עצמם. לא רק שהכתיבה אודותיו עושה חשק לצפות בו שוב, אלא שמתעורר חשק עז לגלות את יצירותיו הקודמות של סלאבושפיטסקי, אחד הבימאים האמיצים והמבטיחים הפועלים כיום.
אפשר לפסוח על:
"רוחות אוגוסט" - בימוי: גבריאל מסקארו (ברזיל, 2014)
יצירת הביכורים העלילתית של הבימאי גבריאל מסקארו היא אכזבה גדולה. האחרון, שגם צילם את הסרט והיה גם שותף לכתיבתו הוא בימאי דוקומנטרי מוערך וצלם נהדר. אלא שלהבדיל מסרט דוקומנטרי, סרט עלילתי מתבסס על תסריט, ו"רוחות אוגוסט" נעדר כזה. הצילום, שהוא באמת יפהפה, והנופים האקזוטיים הקסומים, וגם סצנות מין בגג מטען של משאית פירות קקאו, לא מחפים על סרט שמאום לא מתרחש בו.
דווקא היה עם מה לעבוד: צעירה שעוזבת קריירה בעיר הגדולה כדי לסעוד את סבתה החולה, מתחברת עם פועל צעיר וסקרן המנסה למצות את ההווה, ולהתחמק מכל מחויבות. יחד הם פוקדים את בית העלמין המקומי, שבו מתרחשת פעילות לא שגרתית.
אם רק מסקארו היה מואיל לפתח את הדמויות, הוא היה מצליח לברוא סיפור מעניין, אולי אף מורכב.
