"ערוץ 24 נמצא עדיין בסכנת סגירה, וזה המצב שלנו כרגע" - כך אומר היום (ד') ל"גלובס" מנהל ערוץ המוזיקה הישראלי, אורי דיקשטיין.
נהוג לעסוק רבות בטלוויזיה המסחרית בתקשורת ולדבר על קשייה האינסופיים, אך בעוד שרכבת ההרים בברודקאסט עולה ויורדת לפרקים, נדמה כי הערוצים הייעודיים לא יודעים יום אחד של חסד. ערוץ 30 נמצא בקיפאון, ערוץ 9 סופג הפסדים, ערוץ 20 שהתרומם אחרי מכרז שלישי נמצא רק בראשית דרכו, וערוץ 24 עשוי לא להיות יותר על המסך בעוד מספר חודשים.
סדרת כתבות חדשה - הראשונה שבהן עוסקת בערוץ 24 - תנתח את מצבם של הערוצים הייעודיים הבולטים (הערוצים שניתן להם רישיון שידורים מתוך מטרה למלא חוסר תוכני בשוק), את הקשיים ואת האופק הניצבים בפניהם.
ערוץ המוזיקה 24, שבבעלותה של זכיינית ערוץ 2 קשת, פתח לאחרונה בהליך התייעלות, לאחר שבמהלך השנים 2012 ו-2013 ספג במצטבר הפסדים של 40 מיליון שקל. עובדים פוטרו, הפקות נעצרו ובוטלו, וזה עוד לפני "צוק איתן".
"המבצע לא סייע", אומר דיקשטיין, "הוא גרם לשק צרות שנוסף לכל מה שכבר קיים. אנו חווים טראומה נוראה".
בזמן "צוק איתן" אף אחד לא צפה בערוץ 24, ממש כך. נתוני הצפייה עמדו על 0%. מאז הצליח הערוץ לטפס לממוצע רייטינג יומי שנע בין 0.5%-0.7% צפייה, בערוץ שעל מנת להתקיים באופן מאוזן לכל הפחות, צריך לשמור על ממוצע צפייה של 1%.
"עם המגבלות הרגולטוריות שקיימות כרגע, הערוץ לא יגיע לשום מקום", אומר דיקשטיין, שמתעקש להמשיך לעבוד כרגיל למרות הקשיים. "צילמנו במשך השנה כמה פרויקטים, בקרוב יעלה פרויקט דגל של משפחות, אחרי החגים נעלה פרויקט חדש, ואנחנו ממשיכים לעבוד. לגבי שנת 2015, אנחנו עדיין מצפים לשמוע מהמועצה מה יהיו דרישות התוכן. אנחנו עובדים מתוך ידיעה שאנחנו עשויים להבין שזה לא מסתדר ונסגור".
תנועת מלקחיים של הרגולטור
ערוץ המוזיקה הישראלי הוא אולי הדוגמה הקלאסית לעודף הרגולציה המופלג שיש בתחום הטלוויזיה בישראל. ערוץ נישה בעל אחוזי צפייה זניחים, שכל צעד ושעל בו מוגדר ומוכתב על-ידי הגוף המפקח עליו - מועצת הכבלים והלוויין. הכלל הבסיסי שמושת עליו ומשפיע יותר מכל על מצבו הכלכלי - הוא דרישה ש-95% מזמן השידור שלו יהיה מוזיקה, ואילו 5% האחרים יהיו בתחום התרבות והלייף סטייל.
אלא שבערוץ 24 מביטים אל העולם ואל הקהל הפוטנציאלי שלהם בארץ, ומבינים שהזירה משתנה מרגע לרגע, על אחת כמה וכמה מאז שהוארך הרישיון בשנת 2012. צריכת הקליפים המוזיקליים העיקרית מתרחשת ברשת האינטרנט ובעיקר באתרים כמו יו-טיוב. כשהמודל הכלכלי שלך מבוסס לחלוטין על הכורח לשדר קליפים כמעט כל הזמן, אין באמת יכולת להתרומם.
כדי להפנים זאת, צריך לראות מה קורה לערוצים דומים בעולם. ערוץ MTV האמריקאי, המחזיק בשלוחות רבות סביב העולם ובהן בישראל, הוא אבי שידור המוזיקה בטלוויזיה. בראשית שנות ה-80', כשצמח כתופעה, הוא הביא את "בשורת הווידיאו קליפים" והואשם, כמאמר שירם של הבאגלס, ברצח הרדיו וכוכביו. אך בעוד שהרדיו עדיין חי ובועט, דווקא כוכב הקליפים מצא בית חדש.
לערוץ האמריקאי אין כל חובות או מגבלות רגולטוריות, וראשיו הפנימו כבר במהלך העשור הקודם כי המודל הכלכלי שלהם לא יכול עוד להסתמך על מוזיקה לבדה. כיום, זמן המסך של הווידיאו קליפים בערוץ בארה"ב עומד על 3 שעות שידור ממוצעות ביום, וכל יתר הלוח רווי בתוכניות דוקו-ריאליטי בעיקר, המיועדות לקהל הצעיר.
נטייתן המוזיקלית של התוכניות האלה קלושה עד לא קיימת בכלל. גם ב-MTV ישראל (המופעל על-ידי "ענני תקשורת") מרבית שעות היממה (כ-15 שעות) מוקדשות לתכנים שאינם קשורים למוזיקה כלל.
אך בניגוד לאימפרייה של ויאקום, במדינות אחרות בעולם מצא המחוקק, בדומה לישראל, כי יש מקום להקים ערוץ מוזיקה מקומי, ממניעים של קידום התרבות ועידוד התעשייה המקומית.
כך למשל, הערוץ הקנדי Much Music, המפוקח על-ידי הרגולטור הקנדי CRTC, מתבקש להציג תמהיל של 50% מוזיקה ו-50% תוכן. כשלא בוקעים משידוריו צלילים, הוא משדר תוכניות מערוצי-האח שלו.
בצרפת, מדינה בעלת דרישות רגולטוריות קפדניות, ערוץ המוזיקה W9 משדר בעיקר תוכניות מגזין, אנימציה וריאליטי. חובת המוזיקה שלו השתנתה בשנים האחרונות מ-90% ל-30% בלבד מזמן השידורים, כאשר בתוכניות המוזיקה לפחות מחצית צריכה להיות מוזיקה צרפתית. בערוץ 24 מותר לשדר רק עד 10% מוזיקה לועזית.
"אני רואה חשיבות גדולה בקיומו של ערוץ מוזיקה ישראלי", אומרת יושבת-הראש הטרייה של מועצת הכבלים והלוויין, ד"ר יפעת-בן-חי שגב. "יש חשיבות בפיתוח היצירה המקומית, ומוזיקה היא נדבך מאוד רציני בזה. אין ספק שחלו שינויים מהותיים באופני צריכת המוזיקה, ואנחנו רואים את זה בקרב הדור הצעיר. אנשי הערוץ פנו למועצה והעלו את הנימוקים שלהם.
"אין ספק שיש פה ערוץ שהוכיח מחויבות בעלים, כי לא מזמן הייתה הזרמה גדולה ולצדה ניסיון פרוגרמטי להתמודד, ובכל זאת הערוץ לא מצליח לייצר רייטינג מספיק לקיומו. יש פה עניין שבהחלט דורש עיון מחדש ונקיים דיון במועצה בנושא", אומרת בן-חי-שגב.
ערוץ 24 הוקם כערוץ ייעודי בשנת 2002, ומאז לא ידע כמעט יום אחד של עדנה כלכלית. 5 שנים לאחר הקמתו על-ידי אולפני מימד, רכשה קשת כמחצית ממניותיו, וכעבור 4 שנים השתלטה כמעט לחלוטין על הערוץ, עם 90% מהמניות (ה-10% הנותרים בידי מימד).
השאלה הגדולה שהתעוררה היא מדוע קשת, המובילה את שוק הטלוויזיה המסחרית, צריכה להכניס את עצמה לבוץ טובעני של ערוץ פושט רגל?
התפיסה האסטרטגית, שלפיה ערוצי ברודקאסט מובילים מחזיקים בערוצי נישה, מקובלת ברחבי העולם, וניתן לראות שבארה"ב כמעט כל רשת מרכזית מחזיקה גם בערוץ כבלים מאופיין. עיקרון שידור שתומך בכך כלכלית הוא הסינדיקציה - האפשרות למקסם את ההכנסות מתוכן שמופק פעם אחת, ואז משודר שוב, או במקביל, בערוצים אחרים.
ערוץ נישה שמתקיים לבדו, זאת הנחת היסוד, לא יכול להחזיק את הראש מעל המים, במיוחד בשוק מוגבל כמו ישראל. לכן אופרציה הפקתית, תוכנית וכלכלית תומכת של גוף איתן יותר, אמורה לסייע.
אלא שבישראל, כמו בישראל, המפתח הזה לא עובד, ובמקום לסייע אף מקשה. הנוכחות של קשת לא רק יוצרת תנועת מלקחיים של הרגולטור - הרשות השנייה מצד אחד ומועצת הכבלים והלוויין מהצד השני - היא אף מעירה שדים ואמוציות בתוך שוק הטלוויזיה.
טענות של גופים כמו רשת, כי ערוץ 24 משמש ככלי אסטרטגי של קשת לפגוע בהצלחת תוכניותיה, הביא ליצירת תרחישים קונספירטיביים ובעקבותיהם למגבלות מזן חדש. בין היתר מגבלה על היכולת של הערוץ לשדר תכנים תחרותיים בשעות הפריים-טיים.
גם המגבלה על כמות תוכני קשת שיכולים להיות משודרים בערוץ 24 חודדה, ולצדה נוספה מגבלה שהציבה הרשות השנייה על תוכני 24 שישודרו בערוץ 2, כדי "לא לקדם ערוצים אחרים".
השוק הפתלתל והמסוכסך הביא לכך שגופי שידור אחרים, פרט לקשת, לא באמת מעוניינים שהערוץ ישדר מתוכניהם ולא מוכנים למכור לו.
באחרונה נודע כי דיקשטיין כיתת רגליו בין גופים שונים - ובהם רשת - והציע לרכוש תוכן מוזיקלי. הערוץ אף הציע לשדר את המיונים של "The Voice", מה שנראה כמעט בלתי הגיוני למי שמכיר את מערכות היחסים בתעשייה. כמובן שהדבר לא יצא אל הפועל. גם בשוק הרב-ערוצי לא מיהרו לשתף פעולה, כדי שמנויי המתחרים לא יחשפו לתוכניהם הבלעדיים.
80% מההכנסה יוצאת על תוכן
התחושה בערוץ 24 היא של רדיפה, והיא דומה לתחושות בערוצים אחרים שמנסים לשרוד בתוך הסבך הרגולטורי, שאינספור ועדות כבר קבעו כי יש להסירו. מועצת הכבלים בוחנת את כמות המוזיקה שיש בכל תוכנית, ואם היא פחותה מ-60%, התוכנית לא מוגדרת כתוכנית מוזיקה כלל. לכן תוכנית בשם "זמר מזרחי", שהייתה אמורה לעלות בערוץ בקרוב, מעוכבת מחשש שלא תעמוד במכסת התווים. באותו הקשר, המועצה גם ביקשה באחרונה דוח על כמות המוזיקה המזרחית בשידורים, בעקבות תלונות של אמנים מז'אנרים אחרים.
בשנים האחרונות ערוץ 24 עומד בכל מחויבויותיו הרגולטוריות. מיד עם כניסת קשת לתמונה הוסדרו כל ההסכמים עם ארגוני היוצרים והתמלוגים, והערוץ ממשיך לשלם חובותעבר של הערוץ מעידן מימד, שעמדו עם הרכישה על 50 מיליון שקל.
40% מסך ההכנסות חייב לצאת על הפקות מקור (לעומת 8% כלפי גופים אחרים בטלוויזיה הרב ערוצים), אך בפועל אומרים בקשת כי הערוץ במצב שבו הוא מוציא 80% מהכנסותיו על תוכן.
המודל הכלכלי של ערוץ 24 בוסס מלכתחילה על כך שיסתמך על מפרסמים קטנים. אך מאז שעלה לאוויר, שוק הפרסום לא גדל, ורק עבר טלטלות גדולות יותר. ככל שהמפרסמים הגדולים נדמו, המפרסמים הקטנים נעלמו.
"אנחנו לא רוצים לוותר על הערוץ", אומר דיקשטיין, "העבודה שלנו היא טלוויזיה, וזה מה שאנחנו עושים, ולכן קשת דבקה בערוץ 24. הקריאה שלנו לשינוי דומה לקריאה של שוק הטלוויזיה כולו. אני מאוד מקווה שנישאר על המסך".
