כספת / צלם: sevenke/Shutterstock.com א.ס.א.פ קראייטיב .
מבוטח הפר את הדרישה המופיעה בפוליסה להתקנת מיגון. דירתו נפרצה, ונגנבו ממנה חפצים יקרי-ערך. האם במצב כזה יכולה חברת הביטוח לשלול מהמבוטח תשלום תגמולי ביטוח? האם אי-הפעלת מערכת אזעקה או השארת תכשיטים מחוץ לכספת מהווה הפרתו של "תנאי מוקדם" בפוליסת הביטוח, הגוררת היעדר כיסוי ביטוחי? מה היא עמדת החוק, וכיצד יחליטו בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון (שפסק דינו מהווה הלכה מחייבת)?
חברת ביטוח המבטחת תכולת דירה מתנה בדרך-כלל את תחולת הכיסוי הביטוחי בגין נזק או אובדן לתכשיטים בהתקנת כספת (ככל שערך התכשיטים גבוה יותר - כך מפרט הכספת גבוה יותר) שתשמש לאחסנת התכשיטים (הכיסוי מותנה בדרך-כלל בהיותם של התכשיטים ענודים או בהימצאם בכספת).
א' החזיק בתכשיטים בערך של מאות אלפי שקלים, ולכן חברת הביטוח דרשה התקנתה של כספת מיוחדת בביתו. א' התקין כספת כנדרש, אך ביום שבו התרחשה פריצה לביתו התברר כי התכשיטים לא היו מאוחסנים בכספת, אלא הוחזקו בדירה במקום אחר. הכספת עצמה לא נפרצה. בנסיבות אלה סירבה חברת הביטוח לשלם את תגמולי הביטוח.
התיק הגיע לפתחו של בית המשפט העליון, שקבע הלכה חשובה, ולפיה אין לראות בדרישה להפקדת התכשיטים בכספת משום "תנאי מוקדם" המאיין את החוזה (קיומו של תנאי מוקדם מאפשר, במקרה של אי-קיום התנאי, לראות את הפוליסה כאילו אינה בתוקף וממילא לא ניתן יהיה לדרוש קבלת תגמולי ביטוח).
במרכזו של סעיף 18(ג) לחוק חוזה ביטוח עומד הסדר התשלום היחסי, המאפשר מתן סעד "מרוכך" של תשלום תגמולי ביטוח חלקיים. הסדר הפיצוי היחסי המופיע בחוק זה מקנה זכאות לתגמולי ביטוח מופחתים, בהתאם ליחס בין הפרמיה ששולמה לבין הפרמיה שהייתה משולמת בגין ביטוח שבו לא נדרשה נקיטתם של אמצעי המיגון.
עמדת היועץ המשפטי לממשלה, שהוזכרה בפסק הדין, היא כי לא ניתן לקבוע בחוזה ביטוח סעיף שלפיו אי-נקיטת אמצעים להקלת הסיכון משמעה שהפוליסה כלל אינה בתוקף, ועל כן יש לבחון מקרים מסוג זה בהתאם להסדר התשלום היחסי. לשיטתו, הסדר זה יחול הן במקרים שבהם האמצעים להקלת הסיכון לא הותקנו כלל - והן במקרים שבהם הותקנו אותם אמצעים, אך לא נעשה בהם שימוש.
חובת ההוכחה מוטלת על חברת הביטוח
הנחת היסוד של המחוקק היא שאם לא בוטלה הפוליסה כדין, או אם לא הוכחה כוונת מירמה על-ידי המבוטח, או אם מבטח סביר היה מבטח את הנכס בפרמיה גבוהה יותר - הרי שעל חברת הביטוח לשלם את מלוא תגמולי הביטוח.
במקרה זה, משלא הוכיחה חברת הביטוח כי היא זכאית לסעד התשלום היחסי, הרי שעליה לשלם את מלוא תגמולי הביטוח לא'.
מקרה נוסף, שהתבסס על הלכת בית המשפט העליון, הוא במקרה של חברה, שביטחה את העסק שלה בחברת ביטוח בפוליסה שכללה הרחבה לסיכוני פריצה ושוד. על-פי דרישת חברת הביטוח, הותקנה בעסק מערכת אזעקה שחוברה באופן קווי ואלחוטי למוקד אבטחה.
באחד הלילות אירעה פריצה בעסק, שבמסגרתה נגנב מלאי, הכולל מדחסים למזגנים. חברת הביטוח דחתה את דרישת התשלום לתגמולי ביטוח, בטענה כי מערכת האזעקה לא נדרכה לפני הפריצה, גם לאחר שהמוקד הודיע לחברה על כך. כמו כן, חברת הביטוח טענה כי החברה לא קיימה את הדרישה להתקנת שני גלאי נפח כנדרש בפוליסת הביטוח.
בית משפט השלום קבע כי החברה הפרה את דרישת חברת הביטוח להתקנת גלאי נפח בעסק, אך הוסיף כי מדובר בדרישה להתקנת אמצעים להקלת הסיכון.
חברת הביטוח הודתה כי כאשר האזעקה אינה מופעלת, אין בכוחם של גלאי נפח לסכל את הפריצה, ולכן קבע בית המשפט כי אי-התקנת הגלאים אינה צריכה להעלות או להוריד.
בנוסף, לא הוכח כי החברה פעלה במירמה, כך שאין לפטור את חברת הביטוח מתשלום תגמולי הביטוח.
בהתאם לכך, בית המשפט קבע כי החברה זכאית לקבל את מלוא תגמולי הביטוח מחברת הביטוח.
חברת הביטוח ערערה לבית המשפט המחוזי, שקיבל את הערעור וקבע כי קיומה של מערכת אזעקה תקינה ומופעלת הינו "תנאי מוקדם", שאי-קיומו מצדיק שלילה של תשלום תגמולי ביטוח. בית המשפט פסק כי החברה אינה זכאית לתגמולי ביטוח.
החברה לא השלימה עם פסק הדין של המחוזי וערערה בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שקבע כי העמדה הגורסת שהפעלת אמצעי מיגון היא "תנאי מוקדם", שאי-עמידה בו שוללת באופן אוטומטי את זכותו של המבוטח לקבל את תגמולי הביטוח ומרוקנת מתוכן את ההסדר החקיקתי המופיע בחוק חוזה הביטוח.
במקרה זה, החברה כשלה בהפעלת מערכת האזעקה, אולם קביעה זו אינה מסיימת את הדיון בנוגע לזכאותה לקבל את תגמולי הביטוח. חברת הביטוח לא הוכיחה כי המבוטח פעל במירמה, וכן לא הציגה פוליסה חלופית המוכיחה כי מבטח סביר לא היה מבטח את החברה בנסיבות האירוע.
לפיכך קבע בית המשפט העליון כי חברת הביטוח אינה פטורה מתשלום תגמולי ביטוח, ועל כן תפצה את החברה במלוא תגמולי הביטוח.
גישת בית המשפט העליון היא פרשנות רחבה ומקלה במקרים שבהם מבוטחים נקלעו למצבים שבהם התברר כי לא קוימו דרישות הפוליסה, כגון אי-דריכה של מערכת אזעקה או אי-הכנסת תכשיטים לכספת. אמצעים מעין אלה מוגדרים בחוק ככאלה שמקלים על סיכון המבטח (דהיינו, מפחיתים סיכוני פריצה או נזק בסכומים גבוהים, ולכן חברת הביטוח מעריכה הסיכון בהתאם וקובעת את דמי הביטוח בהתאם לכך).
לסיכום, כאשר לא הותקן כלל אמצעי להקלת הסיכון, או שהותקן האמצעי להקלת הסיכון, אך לא נעשה בו שימוש - יחול לפי הלכות בית המשפט העליון ההסדר של התשלום היחסי.
עם זאת, אם חברת הביטוח (שעליה מוטל נטל השכנוע) לא תוכיח כוונת מירמה על-ידי המבוטח, או שלא יוכח כי מבטח סביר לא היה מבטח בעבור פרמיה גבוהה יותר - יפוצה המבוטח במלוא תגמולי הביטוח.
■ הכותב הוא מומחה בביטוח ונזיקין, הבעלים של משרד עורכי דין ג'ון גבע ומשמש בין היתר כיועץ המשפטי לחברי לשכת סוכני הביטוח.