אירוניה מרה היא שמוסלמים חזרו והפיחו את האנטישמיות באירופה. אף כי למתבונן מן המאה ה-21 קצת קשה להאמין, עליית האסלאם הצילה בשעתה את יהודי אירופה, ושקיעתו העמידה אותם בסכנה גוברת.
בן המאה ה-21, אילו יכול להתבונן במשקפת מעבר לחלל ולזמן, היה מריע כנראה לשארל מארטל, מי שבלם את המוסלמים בשערי פריז בשנת 732, ו"הציל את הציוויליזציה המערבית" מידי כנופיות המדבר. בן המאה ה-21 ייאנח לרווחה, כאשר קואליציה אירופית בהנהגת פולין הרחיקה את צבאות הסולטן העות'מני מחומות וינה, ב-1683.
לא חסרי ספקולציות היסטוריות אנחנו, ותרחישים היפך עובדתיים אינם חדלים לפרנס את דמיוננו, או להקניט אותו. אבל התאסלמות אירופה במאה השמינית היתה בוודאי מונעת מסעות צלב, פוגרומים, גירושים והשמדת-עם. איך אנחנו יודעים? מניסיון. דברים כאלה לא קרו תחת שלטון מוסלמי, בראש ובראשונה בספרד של ימי הביניים.
'תור הזהב' של ספרד זכה לתשומת-לב ניכרת בכתיבה ההיסטורית. זה היה זמן של רב-קיום בשלום ושל סובלנות הדדית. האם המשולש קורדובה-גרנדה-טולדו היה "האסלאם האמיתי"? ואם כן, האם יש תוקף בן-ימינו לאותנטיות הזו?
"היהודים הפרו את האמנה"
ל'תור הזהב' בספרד יש כמובן יסוד ממשי. 700 השנה שלו הניבו את זמן השגשוג והיצירה הארוך והמרשים ביותר בתולדות היהודים. אבל שימושי 'תור הזהב' בימינו נעשו כמעט מטאפורה ספרותית, משאלת לב, הבטחה של אחרית הימים. כביכול, מפני ששלוש הדתות המונותיאיסטיות התקיימו זו לצד זו בשלום במאה ה-12, או ה-13, או ה-14, הן יוכלו לחזור ולהתקיים בשלום גם בזמננו.
אפילו בעיצומו של 'תור הזהב', בין שמואל הנגיד לאבן עזרא וליהודה הלוי, התרחש טבח ביהודי גרנדה, בשנת 1066. אספסוף מוסלמי תקף את ארמון המלוכה, רצח את הווזיר היהודי יוסף, בנו של שמואל הנגיד, וטבח יהודים. את מספרם המדויק איננו יודעים.
לפורעי גרנדה נמצא מצדיק. משורר ומשפטן מקומי, אבו איסחק, פטר את ההמון מחובת הציות לציוויי אמונתם. אמנם הנביא הורה למאמיניו להבטיח את שלומם של היהודים ושל הנוצרים החיים בקרבם, אבל היהודים אינם ראויים עוד להגנה, מפני שהם עצמם הפרו את תנאי האמנה. הם התעשרו ועלו לגדולה, ונוהגים במוסלמים כמו היו נחותים, "משל אנחנו הטועים והם הצודקים!". אין זה אלא טבעי, הוסיף המשורר, ש"אנחנו לא נשלים עם מעשיהם נגדנו".
הצורך להמציא הצדקות משפטיות לפוגרום נגד יהודים שזור בהיסטוריה האירופית עד ימינו. אבו איסחק של 1066 מזכיר את משפטני הרייך השלישי בנובמבר 1938, אשר פטרו את המדינה מן הצורך להגן על רכוש היהודים או על חייהם, ומצאו הצדקה להטיל עליהם 'קנס כפרה' בעוון הפוגרום של 'ליל הבדולח'. קשה להאמין שמשהו מעין זה יכול להתרחש במאה ה-20, אמר אז נשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט. זה היה כנראה טבעי יותר במאה ה-11.
"היחס הברברי"
התפרצויות מאורגנות של אלימות נגד יהודים היו נדירות בתולדות האסלאם עד הזמן החדש. הן חדלו להיות נדירות בד בבד עם שקיעתו הפוליטית של האסלאם. ברנרד לואיס מונה אותן בספרו 'יהודי האסלאם':
גירוש יהודי ג'דה, בשלהי המאה ה-18; טבח יהודי טטואן, מרוקו, ב-1828; בגדאד, באותה השנה עצמה; צפת, 1834; משהד, באיראן, 1839; בארפורוש, הלוא היא באבול, על גבול איראן-עיראק של ימינו, ב-1867. על זה אפשר להוסיף את עלילת הדם של דמשק, 1840, שבעקבותיה נרשמו שורה ארוכה של עלילות דם בסוריה, בארץ ישראל, במצרים, בטורקיה ובמחוזות העות'מניים של יוון ושל בולגריה.
המעלילים היו אמנם נוצרים, אבל השלטונות נתנו את ידם לעלילות. זו של דמשק חוללה סערה בין יהודים ולא-יהודים באירופה. שר החוץ הבריטי בכבודו ובעצמו גינה אותה בפרלמנט בלונדון, והזהיר את שליט מצרים וסוריה באותם הימים, מוחמד עלי, מפני תוצאות "היחס הברברי" כלפי היהודים.
בשליש השני של המאה ה-19 נמלטו הרבה מיהודי בגדאד, ובהם גם דויד ששון, אשר שימש "שר האוצר", בפועל אם גם לא בתואר, של המושל העות'מני. הוא היה עשיר מופלג, ואת עושרו נשא אתו אל בומביי, בהודו הבריטית. הפסדה של בגדאד יצא בשכר בומביי. עד היום, אנדרטאות ולוחות זכרון בבירה הפיננסית של הודו מציינים את תרומתו העצומה של ששון לרווחת העיר, לתרבותה ולאדריכלות שלה.
עלובי-חיים, חסרי-ישע, מעוררי רחמים
עדויות של נוסעים אירופיים מכל רחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה תיארו את נחיתותם של היהודים בארצות האסלאם ואת זילות חייהם. "אי אפשר לבטא את השנאה נוטפת הבוז של העות'מנים כלפי העם היהודי", כתבה ג'וליה פארדו מלונדון ב-1836, ותיארה ילד טורקי בן עשר המכה להנאתו נערה יהודייה רכה ושברירית מבלי שאיש סביבו מפסיק אותו, או בא לעזרתה. נוסע אנגלי במרוקו, לא מידידי היהודים, מסר תיאור דומה להפליא של התעמרות ילדים מוסלמיים ביהודים ב-1828. כיוצא בזה גם הקונסול האנגלי במוסול ב-1909.
נוסע יהודי מהונגריה, מזרחן ידוע, כתב על יהודי איראן ומרכז אסיה: "אינני מכיר עלובי-חיים, חסרי-ישע ומעוררי רחמים גדולים מהם עלי אדמות... היהודי בזוי, מנוצל ומעונה". ג'ורג' קרזון, לימים אחד מגדולי המדינאים של האימפריה הבריטית, תיאר ב-1889 את תפקידם של כוהני דת שיעיים בהשפלת יהודי איראן. אחד מהם, אגא אל-נג'אפי, באיספהן, יזם שורה של "הגבלות נתעבות על מזונם, על לבושם, על מנהגיהם, על אורח חייהם, על כספם, על ירושותיהם ועל מסחרם".
אפשר להראות התאמה בין החיכוך הגובר עם מעצמות אירופה לבין רדיפת היהודים. הדוגמאות המתועדות הראשונות של רדיפתם בארץ ישראל, למשל, נרשמו זמן קצר לאחר פלישת נפוליאון, ב-1799. היהודים הואשמו באהדה לצרפתים. עוד לפני העלייה הראשונה (1882), היהודים התחילו להיתפס כסוכנים זרים, מפני שרובם העדיפו לחסות בצל משטר ה"קפיטולציות" של מעצמות אירופה, להימנע מליטול אזרחות עות'מנית, וליהנות מהגנת קונסולים זרים. הציונות כמובן טרפה את הקלפים, לא רק בארץ ישראל.
חזקים אינם מוכרחים לשנוא
האיבה ליהודים מצאה אסמכתאות בכתבי הקודש המוסלמיים. בגידתם של שבטים יהודיים בחצי האי ערב בנביא היא חלק בלתי נפרד של רפרטואר השנאה. כביכול, התנהגותם של יהודים בפינה נידחת של כדור הארץ במאה השביעית היא מיצוי הולם של תכונותיהם ושל נפתולי לבם בכל מקום עלי אדמות.
את הזיהוי הזה אפשר להתחיל למצוא בכתובים עוד במאה התשיעית. גם הנצרות מצאה הצדקות עתיקות לרדיפת היהודים, וטבעה את אות הקלון של הבגידה בישו על מצחם. אבל בעוד שהפולמיקה הנוצרית הצדיקה התנכלות פיזית בלתי פוסקת, אצל המוסלמים לא התפתחה מסורת של פוגרומים וגירושים עד המאה ה-19. מדוע? תשובה אחת שנותנים היסטוריונים היא היעדר הצורך התיאולוגי. בעוד שהנצרות תפסה את היהדות כיריבה, הצריכה דיסקרדיטציה, האסלאם היה עטור הצלחה, התפשט במהירות, והיה משוכנע בצדקתו.
האנטישמיות המודרנית במערב הופיעה רק במחצית השנייה של המאה ה-19, כולל עצם המושג 'אנטישמיות'. היא התחילה להתפשט אל ארצות האסלאם כנראה סביב הזמן של משפט דרייפוס בצרפת. הדיה ליוו את שקיעתה של הקיסרות העות'מנית ואת חדירתן של מעצמות המערב אל המזרח התיכון. היא היתה כרוכה בשינוי חשוב: היהודי לא היה עוד ראוי לבוז בגלל חולשתו; מכאן ואילך הוא היה ראוי לשנאה בגלל כוחו, השפעתו ונכלוליותו.
לא קופצים אל שום כור
הגירת מוסלמים למערב אירופה, לאמריקה ולאוסטרליה העמידה אותם במצב חסר תקדים: הם יצאו מדאר אל אסלאם, בית השלום והאמונה, אל דאר אל-חרב, בית המלחמה. הם הפכו למיעוט קטן מבלי לדעת איך להתנהג. מאין להם מסורת של מיעוט כמעט בשום מקום, הם לא היו מועמדים טבעיים לזנק אל תוך כור ההיתוך של החברה המארחת, ולהתבולל בה, או לפחות לסגל לעצמם מרכיבים של תרבותה.
הם התחילו להגיע אל אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, מבלי שהתנסו בחוויית המלחמה. בשביל אירופה הנוצרית, זו היתה חוויה מכוננת, שהתחילה התרחקות מסיבית מן הדת ובמידה רבה גם מערכים של פטריוטיות מסורתית. דור אחד לאחר השואה, אירופים גם התחילו להבין מה עוללו אבותיהם ליהודים. מחוץ לשוליים סהרוריים, לפחות בפומבי, אנטישמיות חדלה להיות פקטור בחיי מערב אירופה.
למהגרים המוסלמים לא היה כל קשר לשואה, והם לא היו פנויים אינטלקטואלית או רגשית להתייחד עם זכר קורבנותיה או עם משמעותה. הם נשאו איתם הגדה אחרת של סבל ושל ייסורים. הם סיגלו לעצמם שנאת יהודים טבעית, יומיומית, כמעט כבדרך אגב. מפעם לפעם השנאה הזו היתה קשורה בישראל, אבל היא היתה קשורה עוד יותר בסטריאוטיפים אנטישמים.
טל א-דין הילאלי, מטיף מוסלמי מצרי בסידני, הדהים את האוסטרלים כאשר עיתוניהם פרסמו נוסח של אחת מדרשותיו, ב-1988: "מאבק היהודים נגד האנושות הוא עתיק כמו ההיסטוריה עצמה; מאבקם הנמשך כיום נגד האומה האסלאמית הוא המשך טבעי של איבתם כלפי הגזע האנושי כולו. היהדות שולטת בעולם באמצעות תנועות חשאיות הדוגלות בתורות הרסניות, כמו הקומוניזם, הליברטריאניזם, הבונים החופשים, הבאהאים, מועדוני רוטרי, התורות הלאומניות והגזעניות. היהודים מנסים לשלוט בעולם באמצעות מין, ואז באמצעות סטיות מיניות, ובאמצעות עידוד של ריגול, של בגידה ושל ספסרות כלכלית".
יעברו 20 שנה עד שהמוסלמים האוסטרלים יואילו להוציא את האימאם לפנסיה.
מחיאות כפיים
מלחמת העולם השנייה לימדה את רוב האירופים להתבייש באנטישמיות, מפני שעמדו על תוצאותיה הקטלניות. מה ידחק את האנטישמיות מדוכני המטיפים במסגדי העולם, לא כולם, חלילה, אבל רבים מאוד? קשה מאוד לדעת. מעשה במטיף מוסלמי בדאקה בירת בנגלאדש, שנשא נאום משלהב באוזני המאמינים באמצע שנות ה-90. הם פרצו במחיאות כפיים. המטיף קפץ ממקומו כנשוך נחש. מה אתם עושים? הוא שאל. מוחאים כפיים? מה לכם ההרגל היהודי הזה?
מה לעשות, חוץ מאשר לספוק כפיים.
- רשימות קודמות ב-yoavkarny.com.
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny