דרור פויר / צלם: תמר מצפי
א. לדבר עם יהודי על אנטישמיות זה כמו לדבר עם דג על מים. מה יש לדג לומר על המים? הם פשוט שם. תמיד היו, תמיד יהיו. לתוכם נולד, בתוכם ימות. לפעמים נעימים יותר, המים, לפעמים נעימים פחות, מדי פעם בא כריש, מדי פעם בא דייג. זה כל הסיפור.
אדם אינו דג. הוא מתעקש לתת שמות, להשוות, לנסח, לנתח. אבל בסוף מים הם מים ואנטישמיות היא אנטישמיות. נותר רק לתת בה סימנים ולשים במדפים: בגלל רצח ישו. בגלל מעמד גזעי נחות. בגלל וול-סטריט והוליווד. בגלל יצר מיני בלתי נשלט. בגלל דם במצות. בגלל הכיבוש. בגלל האף. מסורתית, מודרנית, סמויה, גלויה. רצח, דת, עם, גזע ומין - אלה ה"למה אין לך כובע" של האנטישמיות.
אפשר לשאול למה היא קיימת, וממתי, אבל להתכחש לה אין טעם. את יהודייה? אתה יהודי? נולדת לתוכה, לא משנה איפה ומתי יצאת לאוויר העולם. היא שם. אם התמזל מזלך רק שמעת עליה בכל מקום אפשרי. איתרע מזלך, פגשת בה באופן אישי. אבל היא תמיד שם, כמו הים, כמו השמש. אני קורא את הסקרים והמחקרים על האנטישמיות בעולם וזה כמעט תמיד אותו דבר. לפעמים יש עלייה בגלל סיבה כזו, ולפעמים יש עלייה בגלל סיבה אחרת. מניה סולידית, בטוחה.
רבע מאזרחי העולם הבגירים, אני קורא, מחזיקים בדעות אנטישמיות - עד כמה שאפשר לקרוא לזה "דעות", ואני מניח שרבים מהשאר פשוט שיקרו לסוקרים. הדבר היחיד שיורד מדי פעם בצורה אובייקטיבית פחות או יותר אלה "גילויי האנטישמיות", כלומר הקצף שעל פני המים. אבל כל דג יגיד לכם שהאקשן האמיתי מתרחש במעמקים האפלים של הים ושל נפש האדם.
ב. אם ננכה לרגע, ולו רק בשביל הטיעון, את מחיר הדמים הנורא ששילמנו בגלל האנטישמיות, הרי שצריך להודות שהיא לא רק דבר רע. לא זו בלבד שהיא הופכת אותנו לנורא מיוחדים ונבחרים, ולו בעיני עצמנו, היא גם נורא שימושית. היא מספקת הסברים להמון דברים לא קשורים, מטעויות שיפוט בכדורגל ועד לעיכוב בהמראה. לא פעם היא עומדת בפני עצמה. כמובן שהיא מטבע עובר לסוחר בכל פוליטיקה כמעט, לא רק שלנו. אתה יכול להאשים בעזרתה את היהודים ולנחם בעזרתה את אותם יהודים עצמם, או יהודים שגרים במקום אחר. היא תוף טם-טם שלהלמותו אין להתנגד. לפעמים היא אליבי, לפעמים טיעון, לפעמים היא סיבה ולפעמים היא תירוץ.
טוב נו, כמובן שלא כולם אנטישמים. אני לא טוען את זה. אני גם בטח שלא גוזר מזה את דעותיי הפוליטיות, הדתיות, הלאומיות או האחרות, לפחות לא באופן בלעדי. אני גם נגד שימוש באנטישמיות על מנת לעקר כל טענה או ביקורת נגד ישראל (למרות שאני מקבל את הטענה שחלק מהביקורת הזו, ולבטח הווליום שלה, מקורו באנטישמיות). אבל בואו נשאל רגע את עצמנו (בניכוי אותו ניכוי מקודם): האם אנחנו יכולים לדמיין עולם בלי אנטישמיות? האם זה משהו שיכול יום אחד לעבור מן העולם? ומה נעשה ביום שאחרי? לא יהיה לנו נורא משעמם?
ג. לי באופן אישי אין מה להתלונן. כיהודי שנולד במדינת ישראל לא נתקלתי באנטישמיות מי יודע מה. ז'תומרת, אחרי שמנכים את סך כל שיעורי התנ"ך, התפילות, המספרים שעוד התנוססו על הזרועות בילדותי, לימודי ההיסטוריה, הספרים, הסרטים, ההפגנות, וכמובן כל אמצעי התקשורת. בניכוי כל אלה, אם לצטט את המנהיג הדגול, מצבי (לפחות בכל הנוגע למצב האנטישמיות) מצוין.
פה ושם, כלומר בעיקר שם, הרגשתי לא נעים, אפילו מפוחד טיפ טיפה. נתקלתי בשאלות מוזרות, בדעות קדומות, בסטריאוטיפים, בטענות שקריות, גרפיטי על גדרות, כתובות בשירותים וכל זה. אבל למזלי, האנטישמיות שלי היא ברובה המוחלט תיאורטית. יותר משהיא מים, היא אוויר. שקופה וקיימת.
אף פעם לא רדפו אחרי 15 גלוחי ראש עם אלות ושרשראות ברזל. אף פעם, בחיים שהיו לי וככל הנראה גם באלה העומדים בפני, לא חזרתי הביתה וראיתי צלב קרס על הדלת. גם לא על שער בית הכנסת שליד ביתי או על מצבות בבתי הקברות שבהם קבורים בני משפחתי.
בפתח הפאב שאני הולך אליו לא היה תלוי לוח מתכת שעליו חרוט כי אין כניסה ליהודים וכלבים. בחיים שלי לא קראו לי יהודון.
כשחושבים על זה, זה דבר מאוד מאוד חריג ומוזר, בטח בראי ההיסטוריה: שיהודי יחיה חיים נטולי אנטישמיות כמעט לחלוטין. אני חושב שזו בהחלט יכולה להיחשב אחת ההצלחות של הפרויקט הציוני. אז נכון, יש סוג של תחום מושב, גם אם מרצון, אבל היי - לפחות לא צריך ללבוש טלאי צהוב. היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. ולהוכחה: כבר היה. אפשר להסתכל על זה ככה: אנחנו, היהודים בישראל, דגים שמצאו דרך לחיות מחוץ למים. בעצם גם באבולוציה זה היה ככה, לא?
ד. מדינת ישראל היא לבטח לא סיבתה של האנטישמיות (גם אם תירוץ לא רע להיתלות בו). ישראל אינה תשובה לאנטישמיות. היא גם לא תרופה לאנטישמיות. היא בסך-הכול, וזה לא מעט בכלל, מקום שאפשר להוריד ממנו את המשא העצום הזה מהכתפיים ולנוח. לא יודע מה אתכם, אני חותם. במקום הזה ובנקודת הזמן הזו זה לא חייב להיות דבר מפחיד, להיות יהודי.
וחוץ מזה, דבר שתמיד כדאי לזכור כשמדברים על אנטישמיות ועל כמה סבלנו: האדם השחור סבל יותר.