עו"ד צדקיהו הרמולין עו"ד שרגא בירן / צלם: אריאל ירוזלימסקי אסנת קרסננסקי
הסכסוך שאינו נגמר: בית המשפט העליון שינה את מתווה ההכרעה בשאלה אילו נכסים ממשרד עורכי הדין בירן ושות' שייכים לשותפות שהתקיימה בין עו"ד שרגא בירן ושותפו לשעבר עו"ד צדקיהו הרמולין, וכן מהו שוויה של השותפות, אשר ממנו יש לגזור את נתחו של הרמולין.
בניגוד למתווה הקודם, שקבע כי מומחים מטעם בית המשפט יכריעו סופית בסכסוך, ולא יהיה ערעור על החלטתם - על-פי המתווה החדש, המומחים יגישו חוות-דעת כיצד יש לחלק את הנכסים, ובית המשפט יכריע סופית במחלוקות בין הצדדים בנוגע לחלוקה זו.
בנוסף, בית המשפט דחה באופן סופי את דרישתו של עו"ד הרמולין לפרק את משרד עורכי הדין בירן ושות' ולמנות כונס נכסים למשרד.
הסכסוך בין בירן להרמולין הגיע לבית המשפט בתחילת 2005. באמצעות עורכי הדין ד"ר יוסי שגב, סיני אליאס ואורי אדלשטיין, תבע הרמולין לפרק את השותפות ולקבל את חלקו בה - 19% מכל רכושו של בירן. לדבריו, הרקע לפירוק היה איבוד האמון בעו"ד שרגא בירן ובבנו, עו"ד בעז בירן.
מנגד טען בירן, באמצעות עורכי הדין רם כספי, ניר כהן, רונן לפן ורונית מאיר, כי הרמולין כלל לא היה "שותף" במשרד לפי פקודת השותפויות, אלא קיבל את שכרו בדרך של "השתתפות ברווחים".
בספטמבר 2009 קבע שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מגן אלטוביה, כי היו קשרי שותפות בין השניים, אך דחה את בקשתו של הרמולין לפירוק המשרד וכינוס נכסיו.
עוד נקבע כי הרמולין זכאי לקבל 19% משווי המשרד בכסף או בשווה-כסף. אלה שכאן התעוררה בעיה חדשה: זיהוי הנכסים השייכים לשותפות התגלה כמשימה קשה במיוחד, לאור עירוב הפעילות העסקית של השותפות בפעילות הפרטית של שרגא בירן ובני משפחתו.
בשל כך מונו עו"ד אלקס הרטמן ממשרד ש. הורוביץ ושות' ורו"ח יוני קפלן, שהיה נציב מס הכנסה, כמומחים-בודקים מכריעים, שיקבעו אילו נכסים שייכים לשותפות וכן מהו שוויה.
הבעיות המיוחדות שבהערכת שווי נכסי השותפות, ובעיקר הקושי להפריד בין נכסיו הפרטיים של בירן לנכסי השותפות, הובילו את השופט אלטוביה להעניק למומחים שמינה סמכויות של מעין כונסים, כך שיוכלו לדרוש כל חשבון ומסמך ויוכלו להיעזר בעצמם במומחים נוספים. הכרעתם אמורה הייתה להיות סופית.
על קביעה זו, בין היתר, ערער עו"ד בירן לבית המשפט העליון. לטענתו בערעור, במסגרת מתווה בית המשפט המחוזי, העביר בית המשפט את סמכויותיו הלכה למעשה למומחים שמונו על-ידו, שלא כדין; ונשללה ממנו זכות הערעור על החלטות המומחים.
עוד נטען כי לא היה מקום להעביר למומחים את הסמכות לזהות את נכסי השותפות, אלא לכל היותר ניתן היה להפקיד בידיהם את הקביעה בדבר שווי הנכסים; ובית המשפט הוא שאמור היה לפסוק בדבר הדרך שבה ישולם לעו"ד הרמולין חלקו בשותפות, וכן לקבוע את "מועד החיתוך", שלאחריו לא מגיעות לעו"ד הרמולין זכויות בשותפות, ולא להשאיר עניין זה למומחים.
בערעור שכנגד הצהיר עו"ד הרמולין כי הוא מקבל באופן עקרוני את מתווה בית המשפט המחוזי, אך הוסיף כי במקרה שתתקבל טענת בירן, לפיה יש לבטל את מתווה בית המשפט המחוזי כולו - ראוי שהדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי, כדי שיורה לקבל את הסעד הראשי שהתבקש בערכאה המבררת, קרי פירוק השותפות ומינוי כונס נכסים.
השופט חנן מלצר, בהסכמת נשיא העליון אשר גרוניס והשופטת דפנה ברק-ארז, קיבל באופן חלקי את ערעורו של בירן וקבע כי יש ל"חלק" לשניים את הסעד שנקבע בפסק הדין של בית המשפט המחוזי - הבוקדים-המומחים, שמונו על-ידי בית המשפט המחוזי, והחלו בביצוע החלטתו, יופעלו מחדש; ידרשו למסור את חוות-דעתם לבית המשפט הדיוני, וזה יכריע במחלוקות שיתגלעו בין הצדדים בעקבות חוות-הדעת שיגישו לו הבודקים-המומחים (כגון אי-הסכמות בנוגע לזיהוי הנכסים ולהערכת שווים.
כמו כן, בית המשפט קיבל את טענתו של בירן והגביל את זכויותיו של הרמולין להתחשבנות עם המשרד ליום הגשת תביעתו לפירוק המשרד בשנת 2005.