דב מורן
שלחתי לכלא חניך בקורס חובלים
החרטה שלי? אם הייתי מונה את כל השגיאות שעשיתי בחיי העסקיים "גלובס" היו צריכים להקדיש לי את כל העיתון עם הנספחים. ככה זה כשאתה יזם ומנכ"ל של חברה ולוקח החלטות בקצב של מכונת ירייה. ככה זה כשאתה בוחן חברות ומחליט אם להשקיע, במי להשקיע, איפה לא להשקיע. בגלל שככה זה (ומה שחשוב זה לא השגיאות שעשית אלא ההחלטות הטובות שעשית בנקודות ההכרעה החשובות באמת), אין לי סיפור חרטה מחיי העסקיים. אבל יש לי סיפור מתקופת השרות הצבאי שלי.
1980. אני קצין מקצועי בענף תקשורת בחיל הים. בנין המפקדה בקריה. היה מקובל אז לנדב קצינים לפרקליטות כדי שישמשו להשלמת שלישיית שופטים במשפטים שדרשו הרכב כזה. נפלתי בגורל. הייתי צריך לקרוא איזה ספר חוקים, להיבחן עליו (מבחן שבו כמעט אי אפשר היה להיכשל...) ואופס... "אתה שופט!". זומנתי לשבת עם עוד קצין כמוני ושופט מקצועי על כס המשפט ביום מרתון כזה של משפטים. כל משפט - כשעה.
לאחר מכן עברנו שלושתנו ללשכת השופט. הוא היה איש חמור סבר וקפדן. כל סיכום שלו התחיל בסקירת העברה, קביעה די החלטית של אשם/ לא-אשם וקביעת העונש על פי היסטורית העונשים שניתנה על עברות כאלה. לנו, לשני הקצינים הלא מקצועיים, לא נותר אלא לנענע בראשנו תוך גילוי הבנה רבה, חתימה על טופס סיכום וחזרה לאולם כדי לשבת משני צדיו של השופט המקצועי המקריא לנאשם ופרקליטיו את גזר הדין.
והנה לקראת סוף היום הגיע בחור שהיה בסוף קורס חובלים. העברה? הוא נתפס מעשן סיגריית חשיש בחוף הכנרת עם חבר אזרח. עלה כעד השוטר שתפס אותם. "הנאשם לא ניסה לברוח. לא שיקר. לא התנגד למעצר. לא היה עליו חומר נוסף (על החבר נמצא). הוא קיבל את הסיגריה מהחבר, אין בכך ספק". עלה לדוכן העדים הנאשם. בחור מקסים. מלח הארץ. הוא לא מעשן חשיש. החבר הציע לו ולא היה נעים לו לסרב. הוא כבר יושב חודש במעצר ורוצה לחזור לקורס ולסיים אותו. הוא כמובן מצטער על העברה ולא יחזור על שטות כזאת.
עלה מפקד הקורס. "זה החניך המצטיין. אם ישחררו את הבחור עכשיו הוא יוחזר לקורס ויסיים, כנראה לא כמצטיין, את הקורס שאורכו כשנתיים". עלה מנהל התיכון של הנאשם. רק דברים חיוביים. נכנסנו ללשכת השופט. הוא סיכם לנו. העברה: עישון סמים. אשם: ללא ספק. העונש? כאן הוא הפתיע אותי. שלושה חודשים. "אבל זה לא הגיוני", אמרתי. "תשמע", הוא אומר לי כמעט בחוסר סבלנות, "יש עכשיו מגפה של עישון סמים ויש הנחיה מהפרקליט הצבאי הראשי שעל כל עברת עישון סמים יש להטיל עונש של שלושה חודשים עד שנה. אני נותן לו את העונש המינימלי". "ומה עם הקורס חובלים?", אני שואל. "נסיבות מצערות", הוא עונה. "זה לא בשיקולים שלנו. צה"ל ימצא לו משהו אחר לעשות".
"אבל הבחור כמעט לא עישן", אני מנסה כיוון חדש. "השוטר תפס אותו כשהוא היה בשליש הראשון של הסיגריה אז מגיע לו עונש של שליש מהשלושה חודשים". הוא הסתכל אלי בזלזול: "אל תתחכם, יאללה תחתמו כבר". הוא חתם. הקצין האחר שרק רצה שהיום הזה יחלוף מהר גם חתם. היססתי, אבל בסוף חתמתי. אני זוכר את השופט מקריא את פסק הדין. את המהלומה הווירטואלית שחטף הבחור כשנשמעו המילים "שלושה חודשים".
כמה נורא. יכולתי להמשיך להתווכח. יכולתי לנסות לשכנע את הקצין האחר שיחזור בו מחתימתו. יכולתי לאיים שאתלונן על החפיפניקיות שבה בוצעו המשפטים האלה, הפיקציה של הכאילו שלושה שופטים. לא עשיתי את זה. איזה דבר נורא.
36 שנים. זה עדיין רובץ עלי. ואני רק מקווה ומדמיין לי שהבחור המקסים הזה סיים את שירותו בצה"ל מהר ויצא לאזרחות ולמד רפואה או הנדסה ואולי פתח איזו חברת היי-טק מוצלחת ועשה הרבה טוב לעולם, למרות העוול הנורא הזה שנעשה לו.
הכותב הוא יזם סדרתי
מארק און
לא הספקתי לגלוש בים
השנה: 2002, המקום: קוסטה ריקה. השעה עוד לא הייתה חמש בבוקר ואני כבר הייתי על החוף בהרמוסה, כמו בכל יום, פותח וסוגר את היום עם הגלשן. מי צריך קפה כשאתה יכול לבלות בין הגלים? בתור מי שגדל באשדוד, העביר את התיכון על החול ועשה תואר ב"מדעי הים" הרגשתי שהגעתי לגן עדן לגולשים ולא יכולתי או רציתי לוותר על אף רגע פנוי בים, סוער או שקט - כל מה שהיה לו להציע היה מושלם בעיניי.
בשנה שעברה מוניתי למנכ"ל גט טקסי ישראל, תפקיד מרתק שתופס לי חלק נרחב מהזמן, גם בשעות היום וגם בלילה. הגלשן האהוב וחלום הגלישה מקוסטה ריקה נשארו בגדר תחביב. בימים אלו אני מוצא את עצמי מסתכל על הים בעיקר דרך החלון הפנימי של המכונית (או המונית...) ורק לעתים רחוקות, לא בתדירות שהייתי רוצה, מצליח לתפוס קצת גלים. קצת צובט בלב, אני מודה. את הגלשן אני מציב בחדר השינה בבית, באשדוד, כתזכורת למה שאעשה בפנסיה, לאחר שאסיים את תפקידיי בתחום העסקים.
הכותב הוא מנכ"ל גט טקסי
קרין מאיר רובינשטין
לא הצטרפתי לעולם הפוליטי
הקיץ האחרון הוכיח לכולנו שאין לנו מקום אחר מלבד המקום הזה. מבצע צוק איתן בא ונתן לכולנו סטירת לחי, וגם אצלנו, העוסקים בתעשיית ההיי-טק והחיים בתוך ה"בועה" החמימה שלה, התעורר משהו.
אצלי התחזקה תחושת הבטן שדגדגה לי כבר מתפקידיי במשרדי עורכי הדין המסחריים המובילים בהם עבדתי, לעשות משהו למען מטרה גדולה. הייתי יכולה להמשיך וליהנות מאזור הנוחות שלי - ארוחות עם לקוחות וניהול הפיתוח העסקי במשרדים הגדולים אבל כשהוצע לי לנהל את האיגוד שמטרתו לקדם את תעשיית ההיי-טק הישראלית - ידעתי שאם לא אקח את זה בשתי ידיים, אתחרט על ההזדמנות שניתנה לי לעשות משהו גדול. משהו שיכול להכניס למדינה אלפי משרות, לשלב במעגל העבודה אוכלוסיות חדשות ולשים את ישראל על המפה עבור ממשלות ומשקיעים זרים.
בשנתיים האחרונות אני צופה מהצד באנשים שעברו מניהול חברות היי-טק וקרנות ההון סיכון לחיים הפוליטיים.
מעטים הם האנשים שעושים זאת ואני מלאת הערכה כלפיהם. אנשים כגון חבר הכנסת אראל מרגלית שעזב את קרן ההון סיכון JVP, ניר ברקת, שהוביל את קרן ההון סיכון BRM שהעז לכבוש את ראשות עיריית ירושלים ולבצע בה מהפכות, אבי חסון שעבר גם כן מניהול השקעות בהיי-טק לתפקיד החשוב של המדען הראשי במשרד הכלכלה וכמובן - שר הכלכלה נפתלי בנט, שלמרות קריירה מצליחה ואקזיט פנומנלי החליט לעבור את הקווים ולעשות למען המדינה.
כל אלו ואחרים, ללא קשר לדעותיהם הפוליטיות, ויתרו על הקיטורים ועברו לפעולות, כי הם מאמינים שהאלטרנטיבה היא לחיות בחרטה ושיום אחד ילדיהם ישאלו אותם - מה הם עשו כדי שהחיים במקום הזה יהיו טובים, שלווים ופוריים יותר.
אם יש לי עדיין חרטה קטנה בלב, היא על כך שאת חציית הקווים למקום שבו ניתן לבצע באמת ובתמים את המהלכים שיכולים לעשות את השינוי עדיין לא ביצעתי. אבל אין לי ספק שזה יהיה חלק בלתי נמנע ממהלך חיי.
הכותבת היא מנכ"לית האיגוד הישראלי לתעשיות מתקדמות IATI
כרמי גילון
לא צעקתי מספיק חזק
כשממלאים תפקידים בכירים במגזר הציבורי, רואים כמעט כל דבר מתוך הסתכלות על המדינה: מה עוד אפשר לעשות למען התושבים ולמען חיים טובים יותר. כיום, מחוץ למעגל הזה, עדיין אני מונע ממחשבות על המדינה. איפה ניתן למנוע כאב ושכול, איך אפשר להצעיד קדימה בבטחה.
בשנים האחרונות קיים איום חדש על שלומן של מדינות העולם, והוא הסייבר. כמדינה שבמקרים רבים אומרים עליה שהיא "מתכוננת למלחמה הבאה", התחלתי ללמוד את התחום על מנת לוודא שהפעם נתכונן למלחמה הנכונה. נדע בזמן להכין מענה לאיומים של העתיד.
כששימשתי בתפקידים במערכת הביטחון, וגם לאחר מכן, עקבתי אחר התפתחות התחום שנקרא כיום "סייבר" - האיומים והתקיפות של מערכות מחשב המאפשרות את קיומם של חיים תקינים במדינה מודרנית. אפשר להתנבא במידה רבה של ביטחון שאיומים אלה יעצבו את פניה של המלחמה הבאה - ושל מציאות חיינו.
ישראל ניצבה בפני אתגרים מורכבים ועמדה במבחנים קשים. פצצות ומחבלים מתאבדים גרמו לסבל אזרחי קשה; טרוריסטים אף הצליחו לשנות סדרי עולם במעשי אלימות קיצוניים כמו ההתקפות על מגדלי התאומים; האפקט של פעולות אלה הרסני וכואב - אך מוגבל. כדי לפגוע באמת בבטן הרכה של מדינה מפותחת מספיק לשתק את אותן מערכות המנהלות את חיי היומיום שלה: מערכת החשמל והמים, התחבורה והתקשורת, הבריאות והפיננסים. כולן מערכות ממחושבות, ומשום כך חשופות להתקפות זדוניות, מצד פושעים מתוחכמים או טרוריסטים.
לעיתים טעינו לחשוב שישראל, שטרודה בטרור מסוג אחר, אינה מאוימת באופן הזה. אלא שהטרור בזירת הסייבר הוא הדבר הבא; הוא האיום המשמעותי על העולם המערבי בכלל, ועל ישראל בפרט. גם הטרור האסלמי אינו שוקט על שמריו; הוא משכלל את שיטותיו ומגייס מומחים לשורותיו בניסיון מתמיד למרר את חיינו.
במשך שנים ניסיתי, יחד עם כמה מעמיתי, לעורר את דעת הקברניטים לנקודת התורפה החשופה הזו שלנו, אך רק לאחרונה יצאה לדרך יוזמת ראש הממשלה בנושא. אני מתחרט שלא התעקשתי על כך עוד קודם. התחלנו מאוחר מדי, וצפויות לנו שנות מעבר קשות של טרור סייברי עד שנבנה את מערכות ההגנה המתאימות. חבל על השנים שבוזבזו ועל המחיר שנשלם בשל כך. אני גם מתחרט על שכנראה לא צעקתי חזק מספיק.
הכותב הוא יו"ר חברת הסייבר Cytegic
יוסי מולדבסקי
לא יצאתי לטיול הגדול אחרי הצבא
כשהייתי בן עשרים, במקביל לשנה האחרונה של השירות הצבאי שלי, התחלתי לימודי משפטים באוניברסיטת בר אילן. בזמן שחבריי ליחידה היו יוצאים לרגילות, אני התנדבתי להישאר תורן בבסיס, כי כך יכולתי לנצל את הזמן ללמוד בלי הפרעה ולצבור ימי חופש לטובת מבחני הסמסטר. ממש עם יציאתי לחופשת השחרור כבר התחלתי את שנת הלימודים השנייה ובמקביל עבדתי בפירמת היהלומים המשפחתית. כך יצא שבעוד מרבית חבריי בני גילי בילו את זמנם בטיולים ארוכים ביבשת אסיה או דרום אמריקה, אני שקדתי במרץ על השלמת לימודי התואר, ההתמחות במשרד עורכי דין ובגיל 23 הפכתי לאחד מעורכי הדין הצעירים בארץ.
לאחר מכן כבר השתלבתי בניהול העסק המשפחתי וכמובן נכנסתי לעולם המרתק של ההון סיכון. במקביל לכל אלה הכרתי את אשתי ולימים הקמנו משפחה מרובת ילדים. כמו שכבר הבנתם כנראה, את חלום ההרפתקאות המסעירות של פרו ובוליביה החליפה מציאות של טיולי עגלות לעת בוקר באזור חיוג 03.
בהסתכלות לאחור אני משוכנע שלא היה עליי למהר כל כך להיכנס למסלול החיים ולוותר בקלות רבה כל כך על הטיול הגדול של אחרי הצבא או הלימודים. היום, כמי שעוסק בהשקעה וליווי של מיזמים טכנולוגיים בראשית דרכם, אני פוגש מדי שנה מאות יזמים צעירים, ברובם כאלה שזה מקרוב סיימו שירות צבאי ביחידות טכנולוגיות, ושבוער בהם הדחף להוציא לפועל עכשיו את חלום הסטארט-אפ שלהם ו"להקפיא" בינתיים את חלום הטיול הגדול לחו"ל.
לכל אלה אני תמיד ממליץ לשקול היטב האם זה הרגע הנכון מבחינתם לצאת לדרך. מי מבינהם שיש לו את מה שדרוש על מנת להיות יזם מוצלח, חזקה שיישאר כזה גם בעוד חצי שנה או שנה. לעומת זאת אחרי שכבר יתחיל במלאכת הקמת הסטארט-אפ והמשפחה הפרטית שלו, כנראה שאת חלום הטיול הגדול יצליח להגשים רק לאחר היציאה לפנסיה או לאחר האקזיט, מה שיגיע קודם.
הכותב הוא מייסד ויו"ר חברת ההשקעות Plus Ventures
ד"ר שלמה מרקל
נאלצתי לפטר עובדים
נתבקשתי לכתוב על חרטה מקצועית לקראת יום כיפור. אקדים ואציין כי המושג חרטה משמעותו תמיד צער בדיעבד על החלטה, גם כאשר על בסיס הנתונים בקבלתה היא הייתה נכונה; אך בדיעבד, כנראה שלא. לא לחינם אמר מארק טוויין כי "עבור רובנו העבר הוא חרטה והעתיד התנסויות".
בניתוח תשע"ה בברודקום, התקבלה לפני כשנה החלטה לרכוש את קבוצת המודמים מחברת רנסס, אשר הייתה בפועל הקבוצה ההיסטורית של נוקיה, שכללה קבוצה מרשימה בפינלנד ומקומות אחרים, לרבות פטנטים ופתרונות בתחום. בנתונים אז, הייתה זו החלטה ראויה למי שאז היה מעוניין לשפר מעמדו בשוק מודמי הסלולר של הדור הרביעי.
אולם, בקיץ האחרון, התקבלה החלטה לסגור את חטיבת מודמי הסלולר בברודקום ולפטר את כל האנשים, לרבות האנשים החדשים אשר הצטרפו ברכישה מלפני כשנה.
החלטה זו לא נבעה מכישלון הרכישה, מאי עמידה בשילוב העובדים החדשים, או מאיכותם, אלא כתוצאה מנתונים הקשורים לשוק.
מדובר במקרה מעציב (שכלל פיטורי אלפי אנשים), אשר קרה תוך פחות משנה מהרכישה. שתי ההחלטות היו נכונות לזמנן וכמובן בדיעבד, הראשונה לא הייתה מתקבלת בידיעת התוצאה. משמע, צער על הראשונה, קרי חרטה
למקרים כאילו כנראה התכוון ברוך שפינוזה כשאמר "החרטה היא השגיאה השנייה".
הכותב הוא סגן נשיא ברודקום העולמית
יצחק קאול
ויתרתי על הקמת בנק חברתי
ב-1987 הקמתי את רשות הדואר. השרות היה מיושן, גרעוני באופן מדאיג, מורל נמוך, יחסי עבודה קשים ומוסר עבודה מהקשים במשק.
תוך זמן קצר, בשיתוף פעולה הדוק של העובדים, נציגיהם, ההסתדרות וההנהלה, עלתה הרשות על נתיב של רפורמות בתהליכי עבודה, מיכון, שידרוג הניהול, ונקיטה בפעולות התייעלות רדיקליות, שהביאו למפנה ברמת השרות בחלוקת הדואר, באיכות השרות בסניפים, בגוון השירותים, ובעקבות כך גם לשיפור דרמטי בתוצאות הכספיות.
ב-1988, קיבלה הרשות את פרס קפלן, שהיה בין הפרסים היוקרתיים, על יעילות ואיכות השירותים לתושבים. כבר אז היה ברור, שהעולם משתנה (איזה פלא !), ושהשירותים האלקטרוניים יחליפו בהדרגה את השירותים המסורתיים של הדואר.(הגם שהפייסבוק, ווטסאפ, סמס ודומיו טרם נראו באופק).
בחיפוש נתיבים חדשים להתפתחות עתידית של השירותים, הוחלט לנצל את קיום שרותי בנק הדואר בסניפים, ולהפעיל תוכנית חסכון עממית בשם "עתיד למתמיד - פלוס", המבוססת על חסכונות של הקהל הרחב למטרות כמו לימודים, טיול שנתי או סתם חסכון לשעת הצורך, בעמלות נמוכות מהבנקים.
הרעיון היה שיהיה זה בנק חברתי - עממי, לחיסכון בלבד, ללא אפשרות למתן אשראי, וללא אפשרות שהחשבון יהיה בחסר. הכסף עצמו היה אמור להיות מופקד בבנק ישראל, ללא סיכונו בכל דרך שהיא.
השרות הופעל, ובשבוע ימים היו בו אלפי חשבונות. אלא, שהחשב הכללי באוצר, התנגד לתוכנית בטעון שיש בו סיכונים, ושאינו מוכן לקיום התוכנית. ברשות קיבלנו את עמדה הזו בתסכול רב.
לאחר שבוע צלצל אלי שר התקשורת, גד יעקבי ז"ל, ומסר לי שלאחר ששר האוצר ביקש ממנו לעצור התוכנית, הוא מבקש ממני להיענות ולבטל התוכנית. כותרות העיתונים הכריזו אז "מתח בין האוצר לקאול".
הייתי ממושמע וביטלתי התוכנית. כיום כאשר אני רואה, בצער רב, את המצוקה בשרותי הדואר, את הפיטורים ההמוניים ברשות, את ההחלטה על צמצום השירותים, במקום הרחבתם, אני מצר צער רב על שלא נאבקתי מאבק עיקש להמשיך ולקיים השירות, בטוחני שהיה מקל על מצבה של חברת הדואר.
ב-28.2.90,כתב ידיעות אחרונות "בנק ישראל מתנגד להפיכת בנק הדואר לבנק מסחרי". ביוני 2014,כותבים העיתונים, בנק ישראל תומך בבנק חברתי. הזמנים משתנים, חבל שזה לוקח שנים כה רבות, אבל זו הזדמנות לבחון הנושא מחדש. אולי באמת יקום כאן בנק חברתי ראשון!
הכותב הוא יו"ר י.קאול השקעות 2000 בע*מ ויועץ לחברת Accenture המתמחה בשירותי מיחשוב
ד"ר אורית מוסינזון
השארתי את הצוות לבד
תמיד הרגשתי שהעובדה שאני יזמת והחלומות שלי חייבים להפוך למציאות זהו סוג של אגואיזם.
שנים רדפתי אחרי כל חלום. אני שותפה בלא מעט חברות, בעמותה שחשובה לי ואפילו בבר עם החבר'ה.
השנה הקמתי חברה על בסיס חלום אישי שלי, אגואיזם טהור של יזמות.
אבל יום אחד אמא'לה שלי חלתה. בדקה אחת הפך העולם למאבק שלי בין סטארט-אפ שמנסה לכבוש את העולם והמיטה של אמא. ותחושת אשמה איומה בכל פעם שאני נמצאת במקום אחד ולא בשני.
בכל פעם שעניתי על אי-מיילים ליד המיטה של אמא, במקום להרטיב לה את השפתיים, רציתי לבקש סליחה. בכל פעם שעזבתי במשרד את הצוות הכי מורעל שיש והלכתי לבית החולים הרגשתי שאני משאירה אותם לבד בשדה הקרב. בכל פעם שחזרתי למשרד במקום לשחרר את אבא לכמה שעות, רגשות האשם הרגו אותי כל היום.
השקנו את המוצר לעולם באמצע אזעקה, מתוך המקלט. הצוות המגובש שלנו לא ישן ימים ולילות.
העולם קיבל את המוצר בזרועות פתוחות, בכל העולם כתבו שהצוות הזה שיחק אותה. פתחנו שמפניה ואני רצתי להזריק לאמא. חזרתי למשרד בלילה, והם כולם היו שם. הם לא ישנו לילות והם חיכו לי שם עם השמפניה. בחיים לא אשכח את הלב שלי נקרע על שלא הלכו סוף כל סוף לישון, בגללי.
אני מודה כל יום על שהצוות שהקים איתי את החלום הוא משפחה לכל דבר.
אני רוצה לבקש סליחה מכל אחד ואחד על כל פעם שלא הייתי שם בגלל שהמשפחה הביולוגית שלי היתה צריכה אותי.
אני מצטערת על כל פעם שלא הייתי מרוכזת, על כל פעם שלא אמרתי כמה אני מעריכה. על כל פעם שניסיתי לא להירדם בפגישות.
ואני רוצה לבקש סליחה מאמא'לה שלי, הלוואי שהייתי לידך כל דקה השנה ומצטערת כל כך על כל שניה שלא הייתי שם.
הכותבת היא מנכ"לית ומייסדת GetYou
רון גורה
לא יצאתי מוקדם מהמשרד
אני מתחרט שלא יצאתי טיפה יותר מוקדם. כן, זה קצת קלישאתי, על גבול המתבכיין אבל בכל זאת, אני חושש שיכול להיות שפספסתי כמה דברים.
בהיי-טק, להבדיל ממה שחושבים, לא באמת עובדים קשה, אלא עובדים הרבה. כלי העבודה הוא מקלדת ולא מקדחה. אך השעות הן ארוכות, אפילו לפני שמוסיפים להן את הפרשי הזמנים מול קליפורניה הרחוקה והשיחות המאוחרות.
הייתי יכול למשל, לצאת יום אחד מוקדם, לקנות מיץ וללכת לים. הייתי יכול לנסוע לחיפה ולבקר את אמא גם סתם ככה באמצע השבוע בלי סיבה מיוחדת.
הייתי יכול לצבוע את השידה ההיא, או אולי להיות דוד קצת יותר טוב ולהציע לאסוף את אלה או דניאל מהגן.
בטח הייתי יכול לעלות על שיחת הוועידה המאוחרת ההיא מהבית לפעמים, אחרי ארוחת ערב עם מיכל, אולי אפילו הייתי מבשל משהו לשם שינוי.
אבל זה אפשרי? אולי קל להגיד בדיעבד אבל בפועל המציאות תובענית יותר? ספק החל מכרסם בי וגם בכדור שוקולד שמחכה בסבלנות שאסיים לכתוב את המייל הזה ל"גלובס".
אומרים שזה זמן טוב לפרספקטיבה, אז פתחתי את היומן שלי, עברתי שבוע שבוע מנקודת מבט חדשה ואיששתי את התיאוריה האופטימית - הנה שעה פה, הנה חצי שעה שם, רק צריך היה להחליט. אפשר להספיק הכל בעבודה וגם לצאת טיפ טיפה יותר מוקדם. יאללה, שנה הבאה.
הכותב הוא מנהל מרכז החדשנות של ebay בישראל
בן פסטרנק
פספסתי הזדמנות עסקית
ג'ק וולש שהיה ידוע בין היתר בזכות מהירות החלטותיו וביצוען המיידי, עד כדי גסות רוח, כתב בזיכרונותיו כי אחד הדברים עליו הוא מצטער הוא כי לא פעל מספיק מהר. ללא כל השוואה, גם אני מזהה מפעם לפעם החלטות שבראייה לאחור הצטערתי שלא פעלתי במהירות ובהחלטיות רבה יותר.
קבוצת אמן, שבמהלך העשור האחרון רכשה מעל 15 פעילויות או חברות ומיזגה את פעילותן לקבוצה, תוך שימוש במתודולוגיה שהתפתחה אצלנו, מעריכה מיזוג DNA של ארגונים שונים ואימוץ פתרונות ויכולות טכנולוגיות שהתפתחו אצל אחרים.
אחד המקרים הזכורים לי היטב בשנה החולפת הוא הזדמנות עסקית שנפלה לידינו לרכישת חברה מקצועית וממוקדת בתחום בו אנו מעוניינים להתרחב. לאחר תהליך עם אותה חברה הצטערתי שלא מימשתי את ההזדמנות הטובה במהירות עקב רצון גדול מדי לניהול סיכונים והצלבת נתונים שבדיעבד ייתכן שהיה מופרז וארוך מדי. העיכוב נתן הזדמנות לארגון זה לבחון הצעות אחרות ויתכן שגרם לאבד אמון ברצינות כוונותינו. לבסוף, ולאחר שהבנו כי היתה טעות בהמתנה הארוכה (הצלבת הנתונים לא הניבה דבר) הפסדנו את ההזדמנות לגוף פיננסי מוביל שביצע השקעה בחברה.
בעקבות המקרה נפלה החלטה בהנהלת הקבוצה כי במקרים הבאים ייעשה מאמץ מהיר וממוקד ללימוד הנושאים החשובים והמהותיים של הפעילות הנרכשת וגם אם יש מקרה של חוסר ודאות מסוים ניתן להתקדם בעסקה, תוך יצירת הגבלות בהסכם במידה ויתגלו נתונים שליליים בהמשך. כל זאת תוך הקדשת מחשבה לאימרה כי המהירות היא מהשטן.
הכותב הוא מנכ"ל קבוצת אמן
נתי אברהמי
תקלות מעטות אך כואבות
הימים שבין ראש השנה ליום כיפור ככלל ויום הכיפורים בפרט, הינם ימים שבהם כולנו, דתיים וחילונים, עושים חשבון נפש ובוחנים האם פעלנו תמיד נכון. יעל הוא גוף גדול שמקיים מדי שבוע מאות רבות של אינטרקציות אנושיות / עסקיות ובהיקפים הללו ישנן "מעידות".
כך אני מוצא את עצמי בימים אלו עוצר וחושב על מכירה שפוספסה, פרויקט שחרג, לקוח שלא קיבל את השרות הראוי, עובד שלא נהגנו בו כראוי ותקלות אחרות - מעטות לשמחתי, אך עדין כואבות - שקרו לאורך השנה. אני מצר על כל אחת מהן וחושב שהחוכמה היא לתקן אם עוד ניתן וללמוד מהן על מנת להימנע מהן בשנה שרק החלה ולצמצם אותן למינימום האפשרי.
דגש מיוחד אני נותן לתקלות שבין אדם לרעהו - לקוח/ עובד / שותף / ספק - שהרי כולנו אנשים ויש לכבד אחד את השני ולהשתדל לענות אחד על צרכי רעהו. על תקלות אלו אני מצר במיוחד.
המאזן שלנו חיובי אבל כגוף לומד ומתפתח אנו יודעים שתמיד אפשר לעשות יותר. חרטה ולמידה מטעויות הן דרך מרכזית להשגת השיפור התמידי. כך פעלנו וכך גם נפעל בשנה הקרובה.
ברמה האישית אני מתחרט על שלא ביליתי השנה מספיק זמן איכות עם משפחתי האהובה (אשתי ושלוש בנותיי) בשל עומסי/ לחצי העבודה, והרי כבר אמר אדם נבון שבסוף הדרך אנו לא מצרים על עודף זמן בעבודה אלא על מיעוט זמן בבית. יחד אם זאת החיים חזקים מאיתנו ואני לא מבטיח שבשנה הבאה יהיה יותר טוב.
הכותב הוא מנכ"ל קבוצת יעל