לו הייתי יכול היפותטית לחזור שמונה שנים אחורה, כשאני יודע את מה שאני יודע היום, הייתי בוחר ללא ספק שוב בניר גלעד להיות מנכ"ל החברה לישראל... מנהלים שכישוריהם כאלה, מתוגמלים בעולם הרחב בשיעורים גבוהים מאוד, כשכמובן עיקר התגמול הוא תגמול מבוסס הצלחה - כפי שהדבר קיים גם במקרה של ניר".
צריך לקחת עם כמה גרגרים של מלח את מכתב הפרידה הנרגש שפרסם בשבוע שעבר עידן עופר, בעל השליטה בחברה לישראל, בעקבות ההודעה על פרישתו הצפויה של ניר גלעד מתפקיד מנכ"ל החברה.
זה היה כנראה עניין מתבקש מצדו לאור הביקורת החריפה שנמתחה על גלעד (ובעקיפין גם על עופר עצמו) בסיכומי תקופת כהונתו בתקשורת. סיכומים שהדגישו את ריבוי הכישלונות עסקים של החברה לישראל בתקופת גלעד כמנכ"ל, לצד השכר העצום שהוענק לו.
בתקופתו של גלעד בחברה לישראל, נזכיר, קרס מיזם הרכב החשמלי בטר פלייס, נחתמו שני הסדרי חוב בענקית הספנות צים, חברת הזיקוק בזן נקלעה לקשיים פיננסיים, ומיזם הרכב הסיני קורוס כבר שרף מאות מיליוני דולרים מכספי החברה, והצלחתו עדיין נתונה בסימן שאלה.
מאז יוני 2007, עת מונה גלעד לתפקידו ועד היום, רשמה מניית החברה לישראל תשואה שלילית של כ-30% לעומת תשואה חיובית בשיעור דומה שרשם מדד המעו"ף. לא קשה לתאר לאיזה ברוך עסקי הייתה החברה נכנסת אלמלא החזיקה בפרת המזומנים כיל.
למרות כל אלה, גלעד מסיים את תפקידו הנוכחי כאיש עשיר. מאוד עשיר. עם שכר מצטבר בעלות של כ-100 מיליון שקל. כשהוא מצויד בכסף כה רב, וביכולות שעליהן הכביר עופר סופרלטיבים ("כישוריו של ניר להוביל קבוצה מורכבת, מסועפת ומגוונת... הם מהמרשימים שפגשתי בשנים הלא מעטות שאני מצוי בעולם העסקים הבינלאומי והישראלי") ניתן היה לצפות אולי שגלעד יפנה כעת את משאביו כדי ליזום או להשקיע בעסק משלו. להפוך משכיר לעצמאי.
אלא שדוגמאות למנהלים שכירים שפרשו עם הון קטן והפכו לבעלי עסק משמעותי משלהם הן ספורות במקומותינו. צדיק בינו (פז) גיל אגמון (דלק רכב) או עמיר בירם (בריטיש ישראל) הם היוצאים מהכלל. תרבות של MBO, בה רוכשת הנהלת החברה חלק מרכזי במניותיה והופכת לבעלת השליטה, לא קיימת כאן כלל.
גלעד, כמו רוב המנהלים השכירים שאיישו את צמרת טבלאות השכר בשנים קודמות - החל מדב תדמור (דסק"ש) ושלמה פיוטרקובסקי (הבנק הבינלאומי), דרך עמוס שפירא (סלקום), איליק רוז'נסקי (דלק נדל"ן), עמי אראל (דסק"ש), ויקטור מדינה ואלי יונס (בנק מזרחי טפחות) או אהרון פוגל (מגדל) - יעדיף כנראה להמשיך ולהיות סמוך לשולחנו של עופר או לזה של בעלי הון אחרים, ויש לכך מספר סיבות.
1. כי הוא לא מספיק עשיר
אל תתנו למספרים בעיתון להטעות אתכם. מנהלים שכירים שעלות העסקתם השנתית מגיעה ל-7, 8 או אפילו 10 מיליון שקל, שפורשים עם "תגמול מצטבר" של 50, 60 או אפילו 100 מיליון שקל במהלך שנות פעילותם, נותרים עם סכום קטן בהרבה בחשבון הבנק.
בניכוי תשלומי מס, הוצאות מחייה שוטפות, הטבות שאינן במזומן ותגמול הוני שבמקרים רבים מהווה חלק מרכזי בעלות השכר אך נשאר ברובו "על הנייר", הסכום שנצבר באמת מהווה 30%-40% מהעלות המדווחת.
בשורה התחתונה, סביר להניח שבידי גלעד נשארו 30 מיליון שקל, אולי קצת יותר. זה בהחלט סכום מרשים, שיכול לממן רכישת מספר דירות ולבצע השקעות ספורדיות בפרויקטים של נדל"ן או טכנולוגיה, אך לא "כסף גדול" במונחים של עולם העסקים.
2. כי הוא לא מספיק רעב
כדי להיות יזם או להקים ולנהל עסק משלך, צריך רעב, שכלל לא בטוח שגלעד או שכניו לצמרת דירוגי השכר |מצוידים בו. מדובר במנהלים "מפונקים", שהתרגלו לכורסה המרופדת, למטה המשומן שעוטף אותם, ולמערכת המסודרת שפועלת תחתיהם ונכונה לשרת אותם 24 שעות ביממה.
כשהם פורשים בגילאי 55-65 מאותן מערכות, לאחר שכבר עשו לביתם, פחות מפתה מבחינתם להתחיל מהתחלה: לשכור משרד ועובדים, לכתת רגליהם לבנקים או ללקוחות פוטנציאליים, לחתום על ערבויות אישיות, או, רחמנא ליצלן, להכין לעצמם קפה.
3. כי אין לו ידע ייחודי
בסופו של דבר, גלעד, כמו רוב המנהלים השכירים הבכירים בחברות ההחזקה, הבנקים וחברות הביטוח אינם פורשים כשהם מצוידים בידע ייחודי או בכישורי יזמות יוצאי דופן שיכולים להוות יתרון תחרותי עבורם בחוץ. רבים מבינם הם עובדי מדינה לשעבר, שהצליחו להסתדר היטב בחיים תודות למזל הטוב ולקשרים שטיפחו. זרוק אותם למים הקרים, וספק אם יידעו כיצד להתנהל, ליזום ולפתח.
זאת, בניגוד למתרחש בתעשיית הטכנולוגיה המקומית. שם הכסף והידע הייחודי (והגלובלי) שצברו מנהלים בענקיות טכנולוגיה כדוגמת נייס, אמדוקס, קומברס, וצ'ק פויט, מאפשרים להם לא פעם לייסד חברות סטארט-אפ משלהם, או להקים קרנות השקעה, במקום לקבור את הונם בנכסי נדל"ן או בפיקדונות.
אגב, תודות לרכיב האופציות, גם הכסף הנצבר על ידי המנהלים הפורשים בהיי-טק הוא לא פעם גדול בהרבה מזה של שיאני השכר המדווחים, אך מאחר שמדובר בחברות הנסחרות ברובן מעבר לים, הסכומים הללו אינם גלויים בפני הציבור.
4. כי הוא איש חכם
רבים משיאני השכר במשק יודעים היטב כי הם חייבים חלק גדול מהעושר המדהים שצברו לאי התחרות בענף שבו הם פועלים, ליחסי הקרבה שטיפחו עם הבוס או לנורמות התגמול המקובלות בענף. זה לא שהם יצרו משהו בעל ערך יוצא דופן לחברה. דקה לאחר שפרשו כמעט אף אחד לא זוכר או מרגיש בחסרונם. הם היו שם, אכלו, שתו ונהנו, והספינה ממשיכה לשוט.
אם יש משהו שגלעד או יתר מנהלים הבכירים שחוו את הטלטלות הכלכליות שהתרחשו בשנים האחרונות מבינים, זה את הסיכון הטמון בהיותך בעל עסק משלך, במינוף כספם של אחרים, בקו הדק המפריד לא פעם בין הצלחה לכישלון.
מי כמותם יודע שבשנים האחרונות ראינו כאן עוד ועוד דוגמאות של מנהלים שכירים שתוגמלו בסכומים מדהימים, בזמן שעסק אותו ניהלו איבד מערכו ובעל הבית שהעסיק אותם נותר בחוסר כל.