שלמה להט בסיור בכיכר אתרים עם גורמי תיירות / צילום: יעקב סער לע"מ
אם מונים את הישגיו כראש העיר ת"א של שלמה (צ'יץ') להט, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, הרי שבראש הרשימה עומדת האמירה "עיר ללא הפסקה", מורשת חיה ובועטת עד היום.
בחירתו של להט לראשות העיר אחרי מלחמת יום כיפור הייתה ציון דרך בהיסטוריה העירונית בישראל: לא עוד עסקן אפור שנבחר בחשאי במנגנון המפלגה, אלא דמות עם כריזמה, חד לשון, אלוף במיל', שהביא רוח רעננה. בחירתו של להט סימנה את המגמה החדשה בבחירת ראשי ערים. ב-19 שנות שלטונו לא דבק בו חשד, אף ששלט בעיר ובמנגנוניה ביד רמה.
כאיש אוהב תרבות, הוא דחף במלוא העוצמה את הקמת המשכן לאמנויות הבמה. כשהרגיש שהפרויקט אינו מתקדם מהר מספיק, הוא לא היסס להחליף את האדריכל שזכה בתחרות, סלו הרשמן, ולמנות תחתיו את אדריכל יעקב רכטר. יש לו זכויות בהקמת הסינמטק ומרכז סוזן דלל, לצד פרויקט פחות מוצלח בכיכר אתרים.
להט היה ראש העיר הראשון שהשקיע בדרום העיר וביפו, שהצית את התנופה להתחדשות 'לב העיר' (ראה מסגרת), וכמובן הציב יעד לפינוי חוף הים לכל אורכו, על מנת ליצור טיילת רציפה מגבול הרצליה עד בת ים. להט השקיע כסף רב בנתיב תעבורה מרכזי הנושק לחופה של העיר ומחבר בין דרומה לצפונה.
סינדל את העיר
מבחינת התפיסה האורבנית, להט היה מתנגד גדול לתוכנית מתאר לעיר. הוא העדיף תוכנית אב שאינה מחייבת מבחינה סטטוטורית, בנימוק של שמירה על דינמיקה ועל גמישות תכנונית.
להט לא היסס לבצע שינויים דרמטיים בעיר. השינוי האחד, שאיש כמעט אינו זוכר, הוא הפיכת הקטע המרכזי של רחוב דיזנגוף למדרחוב, למעשה המדרחוב הראשון בעיר. העניין לא צלח, בעיקר בשל קשיים תחבורתיים, ודיזנגוף הוחזר לקדמותו. השני הוא העלאת מפלס כיכר דיזנגוף מעל גובה הרחובות, דבר שגרר ביקורת מצד אדריכלים ואוהבי תל אביב, שעד היום נלחמים להחזיר את הכיכר למקומה הטבעי.
בזיכרונם של נהגי תל אביב נצרבה דמותו של שלמה להט כמסנדל הגדול, שהביא לעיר שיטת ענישה לנהגים שאינם חונים כחוק, בדרך של נעילת גלגלי הרכב הסורר. "סנדלי דנוור" משקפים את גישתו של צ*יץ' בענייני תחבורה, שנטתה לאימפולסיביות וחסרה גישה כוללנית מערכתית הנדרשת בניהול תחבורה עירונית. ריתוקה של מכונית הייתה עונש הגון לנהג המופתע שחנה, למשל, על המדרכה, אך המהלך החריף את המכשול והשאיר את המכונית להפריע להולכי הרגל. אותה גישה ליוותה כנראה את החלטתו להתיר ואף לקבוע כתקנה שמותר לכלי רכב לחנות עם שני גלגלים על המדרכה ברחובות המגורים הצרים, שצמצמה מאוד את המקום שנותר על המדרכה להולכי הרגל.
ולמרות קשריו הטובים עם משרדי הממשלה (שמקבלת את ההחלטות בעניין ואחראית על מירב התקציבים), הרכבת הקלה לא התקדמה בזמנו, ולא הוקצו ברחובות העיר בכהונתו כל נתיבי תחבורה ציבוריים.
בגלל עמדתו העקרונית שהעיר נועדה לתושבים ולא למשרדים, הוא התנגד כמעט עד סוף כהונתו להקמת מסיבית של מגדלי משרדים, למרות הכנסות הארנונה הגבוהות ממשרדים ומעסקים. עמדתו זו היא שגרמה למגמה של בנקים גדולים לברוח מתל אביב, ומי שנהנה מהמגמה הייתה רמת גן, בראשות צבי בר, שפיתחה יותר ויותר את מתחם הבורסה ברמת גן.
הטעות הגדולה
בסוף שנות ה-80', כשלהט הבין את הטעות ואת הנזק הכספי העצום שנגרם לעיר בסעיף הארנונה, הוא שינה את גישתו ויזם את פרויקט המשרדים-מסחר הגדול ביותר במדינה - המכרז להקמת מרכז השלום. לגמר התחרות שיזם להט הגיעו שתי קבוצות: קבוצת אשטרום עם האדריכל ג'ון פורטמן, ודוד עזריאלי עם האדריכל אלי עטיה. הצעת אשטרום הייתה עדיפה בהרבה מבחינה כספית, אולם בישיבה מיוחדת של מועצת העיר הציגו היזמים את ההצעה האדריכלית, ולהט קם על רגליו, הצביע על מודל הפרויקט של עטיה, והודיע: "לא אכפת לי שההצעה הכספית של עזריאלי מתחת למינימום. אני רוצה את התוכנית של עטיה".
מי המציא את שדרות רוטשילד?
בזמן שהעסקים ברחו מחוץ לתל אביב, בכל הנוגע לתושבים עצמם סימן עידן צ'יץ' ללא ספק את יכולתה של העיר, ובעיקר את מרכזה הישן, שמהלך החייאתו נעשה - לראשונה בתל אביב - תוך מיתוג האזור בשם "שכונת לב העיר" וסייע לה להתעורר לחיים, ולהפוך למה שהיא היום.
"בשנות ה-80 נכנסתי לתפקיד מהנדס העיר תל אביב", סיפר בעבר ל"גלובס" שמאי אסיף, מי שהיה לאחר מכן ראש מינהל התכנון במשרד הפנים, "תל אביב הייתה עיר מתפוררת, ננטשת, מזדקנת, שהפסידה תושבים בכמויות. היה ברור לכולם שתל אביב פסה. עברה תקופת הזוהר ועכשיו כולם נעים צפונה. ממרכז תל אביב זה עבר לדיזנגוף, אחר כך לכיכר המדינה, אחר כך לעבר הירקון, לכפר סבא ורעננה ואח"כ זה גם חמש דקות מכפר סבא ומרעננה. כולם אמרו שזה אבוד. אנשים רוצים בית קטן בפרבר ותל אביב תישאר מרכז שירותים. אני לא הייתי מוכן להשלים עם זה. הייתי צעיר, הגעתי מהרווארד עם כל מיני רעיונות אחרים. פתאום אמרנו שהיעד שלנו זה להסתובב - להביט דרומה ולא צפונה. מסתכלים למרכז העיר, מסתכלים ליפו ומתחילים להשקיע שם. אמרתי שיש פה אוצר בלום של היסטוריה ואיכות אדריכלית. תוך 10 שנים הגלגל התחיל להתהפך. החלומות באספמיה של אז, הם המציאות של היום. בגלל הנהגה עירונית בראשות צ'יץ' שראתה למרחוק, שהייתה נחושה, לא שמעה לכל רואי השחורות והאמינה ביכולתה של עיר להחיות עצמה. יש כוח לתכנון לשנות מגמות. זה התפקיד של התכנון לשנות מגמות ומרחב שרצוף כשלי שוק מובהקים ומובנים".