ד"ר ליאוניד אידלמן, 75 שנה לבלינסון / צילום: בן יוסטר
הזמן: ה-28 ביולי 2011; המקום: קיבוץ צובה שבפרוזדור ירושלים. ד"ר ליאוניד אידלמן, יו"ר ההסתדרות הרפואית, מסיים שם את אחד הקטעים האחרונים בצעדה שלו אל הבירה, רגע אחרי שנאלץ לפוצץ את ההסכם העקרוני שגיבש מול משרד האוצר על רקע התנגדות עזה שהתעוררה בשטח.
במשך שעה של הליכה, כשהוא שובת רעב, התלוו אליו עד לקיבוץ שלושת מנהלי בתי החולים הממשלתיים הגדולים והחזקים: פרופ' זאב רוטשטיין מתל השומר, פרופ' גבי ברבש מאיכילוב ופרופ' רפי ביאר מרמב"ם. לתקשורת נמסר באותו ערב, כי השלושה קראו לד"ר אידלמן להפסיק את שביתת הרעב שלו. "הם הביעו הזדהות עם הרופאים ועם דרישותיהם המוצדקות מהמעסיקים והודיעו כי יעלו הצעות במגמה למצוא מוצא מהמבוי הסתום שהביא לארבעה חודשי מאבק ושביתה ארוכים", דווח.
היום, יותר משלוש שנים אחרי, אידלמן מרשה לעצמו לחשוף מה באמת הציעו השלושה, וכיצד הדבר קשור לכאורה ל"מרד המתמחים" שפרץ זמן קצר לאחר אותו מפגש.
"הם ביקשו ממני שאדרוש ממשרד האוצר סכום כסף מיוחד ונפרד לטובת בתי החולים הגדולים במרכז, וזה בזמן שההסכם שגיבשנו כלל תוספות ענקיות לרופאים בפריפריה ולמקצועות במצוקה. היות שאני לא אוהב לדבר על השערות אלא על עובדות בלבד - כמה ימים אחרי שהם היו אצלי ואני סירבתי למה שהם ביקשו, התחילה ההתפטרות ההמונית של המתמחים. אלה העובדות", מספר אידלמן.
ואכן, ב-4 באוגוסט, כינסו ראשי המתמחים מסיבת עיתונאים בתל השומר, ומסרו למנהליהם את מכתבי ההתפטרות שעליהם חתמו יומיים לפני המפגש בצובה. מאחורי הקלעים, ליוו אותם שורה של רופאים בכירים מאותם בתי חולים גדולים שהקימו חטיבה אופוזיציונית בתוך ההסתדרות הרפואית וקראו לה ארב"ל (ארגון בתי החולים). אפילו יועץ הסתרים של ארב"ל, רונן צור, ייעץ במקביל גם למתמחים. "אחד האנשים שתובעים אותי היום בעניין הליך הבחירות להסתדרות הרפואית, דרש ממני באותם ימים להוביל מהלך שבמסגרתו הרופאים יינטשו את בתי החולים ויטוסו לקפריסין, עד ששכר הבכירים יעמוד על 40 אלף שקל נטו לפני כוננויות", מוסיף אידלמן.
- לא היה שום דבר אותנטי במרד המתמחים?
"זו לא הפעם הראשונה שהמתמחים מובילים מאבקים, וכבר בשנת 2000 הם עתרו לבג"ץ. גם העובדה שאני בעצמי יצרתי ציפיות גבוהות במהלך המו"מ, יצרה אווירה משיחית כמעט שגרמה לאנשים לחשוב שאפשר יהיה להשיג הכול בהסכם אחד. אבל צריך להפריד בין התגובות האותנטיות שהיו בהתחלה - כמו הפגנות וכמה נטישות של מחלקות - לבין מהלך ההתפטרות ההמוני, שהיה מאורגן והתחיל בדיוק אחרי שסירבתי לדרוש כסף מיוחד לבתי החולים הגדולים במרכז".
- אתה מסתכל היום על ההסכם ההוא במונחים של פשרה או של הישג גדול?
"מה שקרה בשלוש השנים האחרונות עם שכר הרופאים לא קרה בשום סקטור אחר, ואני אומר את זה באופן חד-משמעי. תבדוק את עליית השכר מול העלייה במדד ותראה על מה אני מדבר. גידול של 32% עד היום, כאשר בסוף ההבשלה של ההסכם יעמוד הגידול על 46.7%.
"במקביל, בזכות המענקים (250-500 אלף שקל) והתוספות הייחודיות, מאות רבים של רופאים הגיעו לפריפריה ומאות אחרים בחרו להתמחות במקצועות שהיו במחסור. למקומות האלה אנשים לא היו מגיעים שנים. כירורגיה כללית, למשל, נתפסה עד ההסכם כמקצוע בלי עתיד, ולא סתם אחד ממנהלי מחלקות הכירורגיה אמר בזמנו שהוא נאלץ לקחת מתמחים שהוא לא היה נותן להם לנתח חתול מת. היום עומדים בתור להתקבל להתמחות במקצוע הזה, אנשים איכותיים מאוד. מחלקות התמלאו, גם מחלקות פנימיות. ההסכם הזה הביא לכך שגם מומחים מבצעים תורנויות חלקיות אחר הצהריים, ולא רק מתמחים".
- בראייה לאחור, שלוש שנים אחרי שהסכמתם לשעון נוכחות, טעיתם כשהתנגדתם לכך כל השנים?
"זו שאלה שלעיתים קרובות אני שואל גם את עצמי. זה יצר משהו ממוצע, זאת אומרת היו אנשים שעבדו פחות כשלא היה שעון והם עובדים היום יותר, ולעומת זאת יש לא מעט רופאים שעבדו בעבר בלי להסתכל על השעה, והיום השעון דוחף אותם לסיים את העבודה. אני מאמין גם שרופאים עם פרקטיקה פרטית מסודרת מרשים לעצמם היום לרדת באחוזי המשרה בבית החולים הציבורי, ונוצרה לגיטימציה לזה. הרי הסכמנו לשעון גמיש, שזה אומר למשל שרופא יכול היה להגיע בבוקר לבית החולים הציבורי, לצאת בצהריים לפרקטיקה פרטית ולחזור לביקור ערב בבית החולים.
"למתמחים זה בטח עשה טוב, כי בפעם הראשונה הם מתוגמלים על השעות הנוספות. ללא ספק, יש היום הרבה רופאים שיודעים ליהנות מכל העולמות בזכות השעון הזה, והאמת היא שאני כבר לא שומע לאחרונה רופאים שמקטרים על השעון. אם אתה שואל לדעתי האישית, התחושה הפנימית שלי הייתה ונותרה שהשעון לא מתאים לעולם הרפואה".
- איך אתה מסביר שיש כל-כך הרבה רפורמות מתוכננות במערכת הבריאות, שנוגעות בחלקן ישירות גם לתנאי ההעסקה של הרופאים והמנהלים? זה סימן חיובי או שלילי?
"זה מעיד בראש ובראשונה על ההצלחה שלנו להעביר את המסר, שלפיו המערכת בבעיה קשה ויש לה מצוקות גדולות. עד לפני כמה שנים, האווירה בממשלה הייתה שיש לנו מערכת בריאות מצוינת, תוחלת חיים גבוהה, שהכול בסדר גמור ושאפשר להמשיך לחסוך ולהתייעל. בשנת 2010 הגיעו נציגים של משרד האוצר לכנס בוושינגטון וטענו שם שככל שסוגרים יותר את הברזים, ככה הרופאים עובדים טוב יותר. זו הייתה האווירה. אנחנו לעומת זאת, כל הזמן שידרנו שהמערכת במצוקה ושזה לא יכול להיות שההוצאה הלאומית לבריאות נותרה על 7.5% מהתל"ג - בדיוק כפי שעמדה לפני 20 שנה. במונחים אבסולוטיים זה 2,300 דולר לנפש בשנה בישראל, לעומת 4,000 דולר לנפש בממוצע של המדינות המפותחות.
"תחשוב שההוצאה לבריאות לא השתנתה בכל התקופה הזו, למרות שלפני עשרים שנה לא היו מכשירי MRI, לא היו תרופות יקרות לכימותרפיה ואינספור פיתוחים אחרים שעולים הון ומגיעים על חשבון משהו אחר - תורים ארוכים, צפיפות, מחסור בתקנים וכדומה. כמובן, שצריך להיזהר מרפורמות שאין מתחתיהן בסיס כלכלי איתן. רפורמות כאלה יכולות לגרום רק נזק".
- ובכל זאת, לא הכול אפשר לשפר רק בזכות כסף, ולכן חלק מהרפורמות הן ניהוליות וארגוניות ואתם מתנגדים או מסתייגים - למשל, לביצוע הערכות מקצועיות לרופאים. למה בעצם?
"אנו תומכים בביצוע הערכות למתמחים, אבל לא למומחים. הרי למומחים יש קביעות - אז איזה משמעות יש להערכה כזו. שיפור? לרופא בתחילת הדרך שאינו קבוע, יש יותר נטייה לקבל את ההערות של הממונים עליו, אבל רופא מבוגר יותר מאמין שהוא יודע לא פחות מהמנהל שלו ומה לעשות - רפואה זה לא מתמטיקה. הרפואה מבוססת על הכשרה, על שכנוע, על ניסיון מקצועי שעובר מאחד לשני.
"מנהל בלי כלים ומשאבים ייאלץ להסתפק רק בשיחות מוטיבציה, ואת זה עושים היום ממילא. אין תחליף לדיונים ולבירורים בין רופאים. אחד הדברים הגרועים שקרו לרפואה שלנו זו ההחלטה של בית המשפט העליון להפסיק את מה שנקרא 'ישיבות התמותה', שהתנהלו בבתי החולים אחרי מקרי פטירה. רופאים לא פחדו אז להשמיע ביקורת ולקבל ביקורת קשה, אבל זה הופסק, כי זה שימש כחומר לתביעות. יש חשיבות להערכה פורמלית, אבל אסור לעשות את זה בצורה מכבידה שתביא לכך שאנשים לא ישתפו פעולה".
- למה אתם מתנגדים להגבלת קדנציות למנהלי מחלקות גם אחרי שהמדינה הסכימה להותיר את רמת השכר אחרי שתי קדנציות?
"אנחנו היינו הראשונים לתמוך בהגבלת קדנציות, אבל אנחנו דורשים שיישמר מלוא השכר למנהל גם אחרי שביצע קדנציה אחת של שש שנים. אנחנו דורשים שהדברים יעוגנו בהסכם קיבוצי ויש לנו דרישות נוספות, כמו הגבלת הקדנציות לא רק למנהלי מחלקות ומנהלי בתי חולים, אלא גם למנהלים אדמיניסטרטיביים ולאחות אחראית. הרי ברור שאם רופא מגיע לתפקיד קצוב של מנהל מחלקה או בית חולים בזמן שבעלי תפקידים אחרים נהנים מכהונה עד גיל הפרישה, יכולת הניהול של אותו רופא תהיה מוגבלת. הוא יהיה תלוי בהם".
- יו"ר ארגון רופאי המדינה, ד"ר נמרוד רחמימוב, השמיע התנגדות חד משמעית לעצם הרפורמה. עד כמה זה אפשרי בכלל לחתום על רפורמה כשיש לך אופוזיציה כזו מבית?
"אין ספק שהדיונים אצלנו מושפעים מכל הקולות. ההתנגדות של ד"ר רחמימוב מבטאת את דעתו ואל תשכח שארגון רופאי המדינה תובע את ההסתדרות הרפואית (הר"י) בעניין הליך הבחירות למוסדות הארגון וזה נמצא ברקע. בסופו של דבר הר"י היא שתחתום על הסכם בעניין".
- אתה מרוצה מהתפקוד של שרת הבריאות?
"אני מרוצה מהתפקוד שלה ואני חושב שהיא רוצה לעשות דברים טובים. יש עוד הרבה דברים שהיא יכולה לעשות ואני בטוח שגם היא רוצה לעשות, אבל במצב כלכלי כל-כך קשה, זה שהיא שומרת על התקציב זה כבר הישג. אם היא באמת תצליח להביא את הכסף שהומלץ על-ידי ועדת גרמן, קרי 700 מיליון שקל נוספים בשנה לבסיס התקציב, אז זה דבר גדול מאוד".
תגובות
מתל השומר לא נמסרה תגובה.
פרופ' גבי ברבש, מנהל המרכז הרפואי ת"א, מסר: "לאורך כל השביתה דרשנו מההסתדרות הרפואית, כמו גם מהאוצר, למצוא פתרון לפול-טיימרים. לקרוא לדרישה הזו 'כסף לבתיה"ח הגדולים' כפי שעושה ד"ר אידלמן, זה עיוות מכוער של הדיונים שקיימנו עימו. אגב, אידלמן לא סירב, אלא הבטיח לטפל בנושא - וכשל גם בזה, כמו בשביתה כולה. אני מצהיר שמעולם לא הייתה לי יד ורגל עם הנהגת המתמחים בהובלת השביתה שלהם, אבל בדרישות שלהם תמכתי בכל ליבי".
פרופ' רפי ביאר, מנהל המרכז הרפואי רמב"ם, מסר: "אין כל קשר בין פגישתנו עם ד"ר אידלמן במהלך השביתה והתפטרות המתמחים. אני חוזר ומדגיש, תמכתי בדרישות המתמחים המוצדקות, ותמכתי בקבלת מימון עבור מומחים בזמן מלא (פול-טיימרים) ואני עומד עד היום מאחורי הדרישה הזאת באופן מוחלט וברור".