זוהיר בהלול / צילום: אריק סולטן
איפשהו לקראת סוף הריאיון זוהיר בהלול פתאום מתעשת. "אני רוצה לחזור לעניין הזה של הייאוש", הוא אומר. "לא הרמתי ידיים. הבעתי ייאוש נתון במהלך מבצע 'צוק איתן', ועכשיו אני חוזר לנהל את הדרך שלי כדי להשפיע על הציבור. אמשיך להשתייך לחברה הישראלית, אמשיך להאמין בזכותי להתקיים לצד הישראלים בתוך המרחב המשותף הזה. יש לי תפקיד, ואני ממשיך בו. דווקא בעת הזאת אפשר להבליח דרך העלטה ולנהל איזשהו דיאלוג עם הציבור הישראלי. ברגע שחלום הקמת המדינה הפלסטינית יקרום עור וגידים, זה יאפשר לי למקד את כל מאמציי כדי להיות אזרח מן השורה במדינת ישראל".
- ואולי זה אף פעם לא ייגמר? כי כשהחלום יקרום עור וגידים כהגדרתך, יהיה יותר קל להגיד לך: "אתה רוצה את כל הזכויות שלך? לך לשם".
"זה טיעון מתריס, כי אני פה לפני הרבה-הרבה יהודים, אם לא כולם. אנחנו נולדנו פה. אנחנו לא יכולים לעזוב, וזה בכלל לא על סדר היום".
- אז אתה מיואש או לא?
"תשו כוחותינו, זה נכון. אבל כנראה שאלוהים חנן אותנו ביכולות הסתגלות בלתי נגמרות. אתה יודע, מהייאוש ומהעלטה שהייתי שרוי בהם באותם ימים, וחשבתי שזהו, אני כבר לא אתרומם, הבן אדם בסופו של דבר מקבל כוחות נסתרים. כוחות על. אתה נטען בכוחות חדשים, מתרומם על הרגליים וממשיך הלאה".
"הרגשתי מבטי שנאה וכיעור"
במשך עשרות שנים זוהיר בהלול היה צוק איתן. שדר הכדורגל בעל השפה העשירה והעברית המצוחצחת היה הערבי שהיהודים אוהבים לאהוב. מגיש תוכניות בטלוויזיה הישראלית בערבית, תושב העיר המעורבת עכו, סמל לדו-קיום. חסיד בלתי נלאה - כפי שהוא ודאי היה מתאר את עצמו - של השתלבות במקום התבדלות, של הדגשת המאחד על חשבון המפריד. ואז הגיע "צוק איתן", והכול קרס.
"זהו, נשברתי. אני כבר לא יכול. כלו כוחותיי", הוא כתב במאמר ב"הארץ" במהלך המבצע. "נמאס לי להיות ערבי מתועב ונתעב. נמאס לי להיות אוכל-חינם הנהנה ממנעמי הדמוקרטיה של המדינה. נמאסו עליי הסיסמאות... 'שיגיד תודה', 'מי ישלם לו ביטוח לאומי במדינות ערב', 'שילך לעזאזל לאחת מ-22 המדינות שיש לו'... עוד מעט יגררו אותי אל הגיליוטינה ויאשימו אותי בבגידה".
"דווקא לפני המלחמה, הרגשתי שבשל העובדה שהעולם הערבי נתפס כמשענת קנה רצוץ בעיני האינטליגנציה הערבית בישראל, כי הכול שם קורס - זיהיתי יותר מאשר סימנים של התקרבות לחברה הישראלית", הוא אומר בצער. "נוצרה איזושהי הזדמנות. ואז בא המבצע הזה והחזיר אותנו מאה שנות חושך לאחור. הרגשתי בכל טיל ורקטה שנשלחו מעזה שפה ברחוב לא רואים את הנייה ואת משעל; רואים אותי, ואת סוהיל ואת אחמד - אז אנחנו אשמים".
- פגעו בך באופן אישי?
"עיתונאי הוא לא סתם אדם, הוא חיישן של הציבור שלו, הוא הססמוגרף של הציבור שלו. וגם אצלי היו מקומות שבעבר נכנסתי אליהם והרגשתי טוב, וכשנכנסתי אליהם במהלך המלחמה הרגשתי לא טוב. זה לא אומר ששלחו אליי חצים בגב, אבל את החצים הפנימיים אני הרגשתי. הרגשתי שנאה וכיעור".
בהלול עדיין לא נרגע ממה שאירע בימי "צוק איתן". "היו יותר מגילויי גזענות. ברגע ששר חוץ בישראל קורא לחרמות נגד הציבור הערבי, זה כבר יותר מגזענות, זה אפרטהייד. זה לגרום לציבור הזה להיות חנוק בתוך השמורה שלו, כשהרוב מוקיע אותו מחמת מיאוס".
- ישראל היא מדינת אפרטהייד מבחינתך? בדרך להיות כזאת?
"אני לא חושב שישראל הממסדית היא כזאת, אבל יש תסמינים של אפרטהייד, זאת ההגדרה הנכונה. אני לא חושב שאני יכול לדבר באופן גורף על הגדרה כזאת, אבל לעתים קרובות יש השתקפויות של תסמיני אפרטהייד.
"דוחקים את הציבור הערבי כל הזמן אל הקיר ואף אחד לא תובע את עלבוננו, את מעמדנו שהולך ונעשה יותר גרוע מפעם לפעם. בעצם רוצים שהאוכלוסייה הערבית לא תתנהג באופן מופתי, דוחקים בנו להפר את כללי המשחק. 99% מתוכנו לא פגעו מעולם בביטחון המדינה. אנחנו לא אורבים בפינה, אנחנו לא אויבי ישראל, אנחנו לא גיס חמישי. גם היה יהודי שרצח ראש ממשלה. אז יש כאלה שמדי פעם עושים מעשים, אבל 99% - מה אתה רוצה יותר מזה?"
*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"