1. בואו לא נוציא מכלל אפשרות את האופציה לאסון קולוסאלי מחר (ב') באנדורה. התירוץ כבר מוכן: אפילו הגלאקטיקו גארת בייל שכבר ניצח שם בקושי רב עם ווילס 1-2, אמר שמשטח הדשא הסינטטי באסטדי נאסיונאל הוא "הגרוע ביותר בו שיחקתי בימי החיי, בפער גדול". אך אם בכל זאת נתגבר על הממוקמת 203 בדירוג פיפ"א (בין סומליה לאריתריאה), נסיכות עם 79,218 תושבים - אז נבחרת ישראל תפתח מוקדמות עם שש נקודות מתוך שש אפשריות. תטענו שזה נתון משקר, תוצר של הגרלת משחקים נוחה ומבצע בעזה שדחה המפגש עם בלגיה? אולי. ועדיין, ל-100% הצלחה בשלב זה תהיה חשיבות סטטיסטית שלא ניתן להקל בה ראש.
ב-11 הקמפיינים שלנו מאז ההצטרפות לאופ"א, רק פעם אחת נרשמו שני ניצחונות בשני המשחקים הראשונים. זה קרה במוקדמות יורו 2008, אז אסטוניה ואנדורה (שוב פעם הם) היו הקורבן של דרור קשטן וחניכיו, אבל בסופו של דבר זה הספיק רק למקום רביעי בבית בלתי אפשרי, שכלל גם את אנגליה, רוסיה וקרואטיה. לא מזמן, בפתיחת מוקדמות יורו 2012, הוצאנו רק ארבע נקודות מגיאורגיה ומלטה, לא מאריות אירופה. אי אפשר להפחית בחשיבות צליחת המהמורה הקפריסאית - מקום בו במהלך ההיסטוריה ניצחנו, עד ליל שישי - רק פעם אחת מתוך שישה ניסיונות.
אחרי אנדורה, תגיע לארץ ב-16 בנובמבר בוסניה, שפתחה את הקמפיין שלה עם נקודה מתוך שש (ומחר יש לה על הראש את הבלגים, שהוכיחו במונדיאל שהם בין שמונה הנבחרות הטובות בעולם). אמנם יש לבוסניה שחקנים ממנצ'סטר סיטי, אברטון ורומא - אבל אם ווילס וקפריסין לא הפסידו לחבר'ה מהבלקן, גם לישראלים יש זכות לפנטז, בוודאי עם 30 אלף בסמי עופר. תשע מתוך תשע, פלוס חסות ממישל פלאטיני ואפשרות להעפיל, לפחות לפלייאוף - גם מהמקום השלישי? זה כבר רגל ורבע בצרפת 2016.
2. אדם אחד שוודאי חיכך ידיו בהנאה מוגברת במהלך המשחק מול קפריסין הוא ג'קי בן זקן.
מדובר בסיפור כדורגל רומנטי קלאסי: ילד מעיר פועלים דרומית שיש בה קבוצת כדורגל קטנה, עושה דרך איטית אך מדודה לצמרת ומגשים חלום של מיליונים. בלי יחסי ציבור, בלי תקשורת ובלי רעש - רק בזכות עבודה קשה, התמדה, כישרון טבעי והצטרפות נסיבות (אוואט פרש, הרוש דעך). אופיר מרציאנו, תוצר מחלקת הנוער של מ.ס אשדוד, היה יכול לפשל בבכורה שלו במדים הלאומיים אבל הוא עשה את העבודה בסולידיות: מה שהוא לא היה יכול לקלוט, הוא איגרף; כשהחלוצים לחצו עליו, הוא לא הסתכן בשעשועים מיותרים, לא סמך על משחק הרגל טעון השיפור שלו ופשוט העיף; הוא לא יצא לכדורי גובה שלא היה בטוח שיגיע אליהם - מחלת שוערות ישראלית ממארת - ונתן לבלמים לחפות עליו; וכמובן, הייתה את ההצלה הזאת בתוספת הזמן מהנגיחה של וינסנט לבאן, מסוג הפעולות שראו לא מעט ממנו באצטדיון הי"א והקנו לו מלכתחילה את האפודה בנבחרת.
נזכיר שמבחינת נתונים, מדובר על בחור בן 25 בגובה 1.93 מ' ומוטת ידיים מרשימה. כלומר, יש לו פוטנציאל לנעול את עמדת השוער בנבחרת ל-10 שנים. לדודו דאהן יש עבודת שיווק קלה יחסית, ולבן זקן קופון נאה לגזור.
3. אדם אחד שוודאי חיכך ידיו בהנאה מוגברת במהלך המשחק מול קפריסין, וצועק עכשיו "אמרתי לכם!", הוא עמוס לוזון.
עומר דמארי וטל בן חיים הם האנטיתזה של מרציאנו: הצמד הזה נועד לגדולות כבר בגיל ינקות. הם הוכתרו כיורשי העצר של מכבי פ"ת בגיל נוער. תמיד היה קיים החשש שלוזון מנפח את הבלון שלהם קצת יותר מדי, על מנת לעשות עסקאות סיבוביות ולמכור מהם נתחים לקבוצות התל-אביביות העשירות והפראייריות ביוקר רב מדי. מסתבר שלוזון לא רימה אף אחד: עכשיו, כשדמארי מככב גם באוסטריה וטב"ח עושה סחרחורת לכל מגן מסכן שמתייצב מולו - אפשר לקבוע שמדובר על שניים מהכדורגלנים הישראלים הכי טובים שצמחו בדור הנוכחי.
4. איתי שכטר אמנם שיחק במקומות מאתגרים כמו הבונדסליגה, הפרמיירליג והליגה הצרפתית - אבל בשורה התחתונה, מתחילת העשור ממוצע הכיבושים העונתי של המחליף הראשון של נבחרת ישראל בקפריסין עומד על 4.75 גולים בעונה. מסכן טוטו תמוז: אמנם הוא רק ברומניה, אבל הוא בפורמה הטובה בחייו - 11 שערים ו-2 בישולים ב-14 משחקים - ואפילו זה לא מספיק לו כדי לגרד כמה דקות במדים הלאומיים.
אלי גוטמן אמר אחרי המשחק שלשום ש"התפקיד שלי הוא לבחור את השחקנים בפורמה הטובה ביותר בזמן נתון", אבל מתברר שלכל כלל יש יוצא מן הכלל ולכל מאמן יש בסוף איזה שחקן-שניים "שלו". יש רק סצנריו אחד בה גישה כזאת יכולה להתקבל: אם גוטמן ייקח את שכטר על המטוס לצרפת.