מנשה נוי / צילום: כפיר זיו
מנשה נוי נולד למשפחה אמידה של אנשי עסקים ונדל"ן ממוצא עיראקי. תיאורטית, הוא יכול היה להשתלב בעסקים המשפחתיים, אולי ללמוד עריכת דין כמו אביו, ולשמור במידה כזו או אחרת על המסורת, שיש בה, עדיין, סממנים פטריארכליים מובהקים. אבל נוי שבר את המוסכמות האלה בדרך ייחודית משלו: לא רק שבחר להיות שחקן, הוא גם משתכר פחות מאשתו השחקנית קרן מור, סוגיה גברית אוניברסלית טעונה, על אחת כמה וכמה במשפחה כשלו.
"ארי פולמן אומר שאני בושה לעדה העיראקית", אומר נוי ובקצה שפתיו תלוי החיוך הציני הקטן ההוא, עם השוליים המחודדים, שמלווה אותו מימיו בחמישייה הקאמרית ועד לעמדת הפרנזטור המאוד פופולרי של חברת טרה, ומרמז על הסאב-טקסט שמסתתר כל העת בין המשפטים שלו. "בסופו של דבר אני גבר עיראקי והייתי צריך להסתגל לכך שזוגתי, קרן, מתפרנסת יותר ממני. כזכר עיראקי זה לא פשוט. התנגדתי לזה בהתחלה. אין דבר כזה שאשתי תרוויח יותר ממני. אבל אני תמיד מורד איכשהו, ואז הרגשתי שזה די נעים. נעים שלאישה שלך יש כסף משלה, שהיא קונה לעצמה, שהיא עומדת על הרגליים שלה כלכלית".
- ואיך מתחלק הטיפול בעניינים הפיננסיים בבית?
"שנינו מטפלים בהם. אני יותר מתמצא בחשבונות ובניירת, וקרן מנהלת את עצמה. העצה שלי לגברים - תנסו את זה. תנו לה להרוויח יותר. זה משחרר. גם בסרט 'גט' העניין הזה מופיע כשהשכנה של ויויאן, באה להעיד לטובתה ונשאלת אם יש לה חשבון בנק משלה. בעלה של השכנה אומר, בשביל מה היא צריכה חשבון בנק?"
אם לשפוט על סמך המבקרים, נוי עושה ב"גט" - הסרט השלישי בטרילוגיה ויויאן אמסלם מאת האחים רונית ושלומי אלקבץ, שזכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר ויתחרה על הזכות לייצג את ישראל בטקס האוסקר - את התפקיד הטוב ביותר שעשה עד היום בקולנוע; תפקיד שעליו הספיק לזכות בפרס וולג'ין בפסטיבל הקולנוע בירושלים, ושעליו קצר שבחים גם בפסטיבלים של קאן ושל טורונטו, לא עניין של מה בכך לשחקן שמופיע במשהו כמו שני סרטים בשנה לאורך העשור האחרון. נוי מגלם בסרט את דמותו של כרמל בן-טובים, עורך דינה של ויויאן, שמגלמת רונית אלקבץ, ושעומד לצדה לאורך המשפט כולו, שנמשך 5 שנים ארוכות וקשות, ואינו מרפה.
- באיזה בית גדלת?
"גדלתי בבית פיננסי. יש לי בסיס פנימי שסומך על הקיום ומחושב כלכלית. למדתי שנתיים ארכיטקטורה והייתי צריך למצוא את עצמי במכלול המשפחתי, ואז עשיתי את מה שכנראה הייתי צריך לעשות - להיות אמן".
- כשעזבת את החוג לאדריכלות לטובת החוג לקולנוע ולטלוויזיה, הייתה אכזבה במשפחה?
"לא. היום גם ברור לי מאיפה זה בא. בצד של אבא, בחו"ל - בסינגפור, בלונדון ובארצות הברית - יש שכבה עבה של אמנים ושל אנשי רוח".
"אדם בפוסט ייאוש"
ממרום ניסיונו וגילו (55) נוי מביט מסביב, גם במבט רטרוספקטיבי, וקובע שהתרבות הישראלית נמצאת בבור רוחני. "אני אדם בפוסט ייאוש", הוא אומר. "אני קצת מבוגר כבר, ואני יכול להגיד שאף פעם לא היה לי אמון בתרבות הישראלית. בדור שלי, בתיאטרון יש בור מוות".
- למה אתם לא נלחמים?
"על מה להילחם? על תקציבים? למה? אין לי אמון בממסד התרבות הישראלי, ולא מהיום, עוד מהאוניברסיטה. אני עושה עכשיו את המחזה 'רפול והים' בתיאטרון הזירה, שכתב וביים יונתן לוי והלחין נועם ענבר. זו הצגה שנכתבה למקהלה ולמנשה", הוא מחייך. "למקהלה ולשחקן, של תנועה ושירה, והיא נותנת חוויה אחרת. היו מגעים להעלות אותה בהבימה, ואני לא יודע מה קורה עם זה".
- אתה מתפרנס מזה?
"מתפרנס מעט. היו שתי הצגות טרום בכורה ל'רפול והים' בירושלים והיו שם הרבה מהאליטה הישנה, ניגשו אליי אחרי ההצגה ואמרו, כל הכבוד, לחצו את היד בפוזה של 'שלא תדעו עוד צער'. כאילו חושבים, איך שחקן במעמדך עושה דבר כזה. ואני שואל, מה זה 'מעמדי'. לי ולקרן יש אפיל כזה, כאילו אנחנו אוכלים ארוחות ערב עם שרי אריסון".
"גברים משעממים אותי"
על שרת התרבות לימור לבנת, לנוי יש בטן מלאה. "הייתי לאחרונה בשני אירועים, מפגש שנתי של הקולנוע הישראלי בסינמה סיטי וטקס פרסי אופיר, ובשניהם הופיעה שרת התרבות", הוא אומר. "הסאב-טקסט שאני הרגשתי מכיוונה לאורך כל הדיון הוא, מה אתם אומרים שמאלנים שלי, איך עומדת פה גברת מהימין ונותנת לכם תקציבים. מה, זה כסף שלה?
"האמנות התחילה להימדד לפי שורת הרווח. זה כמו שכשאתה דופק על דלת כדי לחפש כלה ומגלה שהגעת לבית זונות, יש לך שתי אפשרויות: או שאתה מחזיר את כל הזונות בתשובה, או שאתה מסתובב ומחפש במקום אחר. אז היו סדרות כמו 'פרשת השבוע', ודברים כמוה כל הזמן קורים, אבל ארי פולמן, חברי האהוב, לא יכול לעשות מה שהוא רוצה בארץ, ויוצרים ערבים בטח שלא.
"אני יכול להיות יותר בוטה, טוב? בכמה תקופות בעולם יוצרים עזבו את מדינותיהם והקימו גלות פוליטית בחו"ל? זה קרה בספרד, בדרום אמריקה, בגרמניה. הם אמרו, המקום לא מאפשר לנו ליצור. אז אנחנו בארץ במצב הזה, שאמנים נאלצים ליצור בחו"ל".
- קרן מצליחה מאוד בתיאטרון.
"הייתי עם קרן בתקופת הזוהר שלה בתיאטרון, כשעשתה שלאגר אחרי שלאגר - וחוץ מזה שהיא שחקנית תיאטרון טובה, היא מפורסמת מהטלוויזיה - וזה לא פיתה אותי. לנסוע בכלי רכב סגור, בוואן, לכל מיני פינות בארץ בכל מיני שעות מוזרות, נראה לי אסון. הייתי רואה איך היא הייתה חוזרת מפורקת בשתיים בלילה והעדפתי להניק את הילדים".
- אז אתה פמיניסט נאור.
"אני פמיניסט מתוחכם. מניאק. זה נראה לי לא רומנטי, לא מדליק, אסון. אפור מדי. שחקן לא צריך להיות ככה".
- מה יש בנשים שאין בגברים?
"גברים משעממים אותי. אולי זה מתוך הרגל, כי גדלתי עם 3 אחיות. אני אוהב את הדיבור הנשי על בגדים, על יום-יום, נשים יכולות לדבר על ניואנסים דקים שגבר לא יבחין בהם, גברים פשוט מאוימים מנשים. אני חושב שזה קשור לפחד שלהם מאובדן שליטה".
"בלוק גדול של בורות"
אם יש משהו שמטריף את נוי באופן קבוע, הוא מצב השמאל הישראלי, שלא רק איבד את השליטה בשיח הישראלי, נוי סבור כי הוא פשוט איבד את הקול שלו. "יש פה הפיכה תרבותית מעודנת במירכאות, של שלטון שנלקח בכוח על-ידי רצח ראש ממשלה, וכל מי שיושב היום בימין שישאל את עצמו איפה הוא היה באותו הלילה", אומר נוי. "רצחו לציבור שלם את המנהיג, ציבור שהיה אימפוטנט גם לפני הרצח, אבל אחריו זה יצא החוצה. החמישייה הקאמרית לא הייתה נוצרת אילולא היה חלון ההזדמנויות הפוליטי הנכון. אני לא איש פוליטי שרוצה למשול, אני לא בנט ולא יאיר לפיד, אני אמן ויוצר ואיש תרבות. אנחנו חברה שחיה בהכחשה. הדיבור שמאל-ימין הוא פשטני. אילו הייתי מדבר ב'צוק איתן', היו אומרים שמאלני, עוכר ישראל, יפה-נפש.
"אני מזרחי, יהודי מאמין, כשר. עיראקים לא מתעסקים בשאלה אם יש אלוהים. יש אלוהים ועכשיו בואו נדבר איתו על כסף. הייתי קצין בגולני, לחמתי במלחמת לבנון, אי-אפשר להגיד עליי יפה-נפש. השוק הגדול שלי מהמלחמה האחרונה זו הגזענות, ומבחינתי אני אחביא ערבים אצלי בבוידעם. ביום שליברמן דיבר עליהם דברים איומים, נסענו ליפו כדי לקנות מערבים. אני רוצה להיות חסיד אומות עולם של הפלסטינים. על זה הממשלה תשלם ביוקר. דמם של הערבים והשמאלנים בראשם".
- גם אמנים כמו אורנה בנאי שהעזו לבקר?
"רצחו פה ראש ממשלה. דמו של רבין בראשם. ולא רק. בכמעט 20 השנים האחרונות יש רידוד והשטחה של השיח, אולי באופן מכוון".
- למה אתה מתכוון?
"אני מכוון לזה שהשיח הוא רק פרסום וכסף. הכול נהיה מדיד. הילדים שואלים אותי איך זה להיות מפורסם. כשאתה מדבר על תרבות כעל שורת רווח, צומחת בורות. בלוק גדול של בורות. ביבי נתניהו, לימור לבנת ומי שיושב סביב שולחן הממשלה מאוד נהנים מזה, ומי שמתוחכם יודע להשתמש בזה לטובתו. מצטלמים איתי סלפי, למה? כי אני מפורסם מהפרסומת".
- אז אם המצב כל-כך גרוע, קום, אתה והחברים האמנים השמאלנים שלך, וצאו להפגין.
"אילו החברה הייתה רעבה ואכפתית, ואני אגיד עכשיו דברים קשים שאולי יושיבו אותי בכלא, אז שיצאו למרד מסים, מרד לשרת בצה"ל ולהשבית את התיאטרון. מה שמעסיק אותי היום, ובטח ילווה אותי בשנה וחצי הקרובות, הוא לא ימין ושמאל, אלא ההזנחה של הפריפריה בצפון ובדרום. 'צוק איתן' עבר, ועולם כמנהגו נוהג. מה עם בריאות וחינוך בפריפריה?
"הייתי מפרק את שדרות ומעביר את כל התושבים לתל-אביב. נראה אז איך הממשלה תתמודד איתם. בסוף תמיד אומרים, אבל יש מלחמה. במחאה סתמו לאנשים את הפה עם האיום האיראני. הכול דעך. במקום זה צריך להגיד, תביאו קודם כל את הכסף, אני אגור באקירוב, ואז שהאיראנים יזרקו עליי פצצות. לא בשדרות, באקירוב.
"ואת יודעת מה", נוי גועש, "אנחנו צריכים להחליט שאנחנו לא רוצים ראש ממשלה שיודע אנגלית. הוא מסתובב עם בריסטולים כמו יו"ר ועדת קישוט, והוא לא מבין שהוא נלעג. זה מטריד. כשאני מסתכל עליו עם הבריסטולים אני חושב, זה ראש הממשלה שלי? זה סמנכ"ל שיווק. הוא משווק את חברת ניל"י, נצח ישראל לא ישקר, או את תעשיות הנשק. הוא מסתובב בעולם ומשווק את הספר שלו על הטרור".