יחסים טבעת נישואים / צלם: פוטוס טו גו
בספרו המקסים של אשכול נבו "משאלה אחת ימינה", מתחוור לקורא לקראת סוף הספר כי כל אחד מארבעת גיבורי הספר, זה אחר זה, התגלגל להגשים דווקא את משאלת חייו של חברו. כמאמין גדול בתכנון תוכניות אני מתקשה לחיות עם פספוסים כאלה.
אני מאמין שאף אדם לא רקם תוכנית להיות עני, מובטל או מדוכא, והעובדה שאנשים רבים נמצאים במצב כזה נעוצה דווקא בכך שאנשים אלה לא בנו תוכנית לחייהם. בחודש הזה, הרווי בחגים מדאורייתא ומנהגים מדרבנן, בהיעדר תוכנית סדורה להתמודדות עם העומס האלוהי שהוטל לפתחי, מצאתי את עצמי, כמו בספר, מציין כל חג במגמה אחת ימינה. בימים הסמוכים לראש השנה הצטרפתי לסיור סליחות של עמותת "שישי משפחתי", בעוד ביום הכיפורים, בדרכי שלי, הגשמתי את מצוות העלייה לרגל לירושלים.
עמותת "שישי משפחתי", שמקורה למיטב הבנתי בציבור הדתי, שמה לה למטרה לקרב את ערכי המשפחה והמסורת גם למשפחה החילונית. כמי שמאמין בבלבול היסטורי, שלפיו רבים טועים לחשוב כי אלוהים יצר את האדם ולא להפך, אני נמנע על פי רוב מפעילות דתית.
בשאלה אם עדיף לחיות כל החיים באמונה שיש אלוהים ובסוף לגלות שהוא איננו, או לחיות כל החיים באמונה שאין אלוהים ולבסוף לגלות שטעית, בחרתי באופציה השנייה, בעיקר מטעמים פרקטיים. בדרכי קל יותר, יש פחות חוקים ומצוות, והכי חשוב לי כישראלי - בחלופה הזו לא אצא, חלילה, פראייר בסוף הדרך, אם אגלה שאין אלוהים. מנגד, ואם כבר איאלץ לשלם מחיר על מעשיי, אני מעדיף לדחות את התשלום לעוד שלושים, ארבעים או חמישים שנים.
בילדותי, מטעמי סבא, נהגתי לפקוד את ספסלו בבית הכנסת במהלך החגים. סבא פתח עבורי את הספר בעמוד הנכון והצביע ביד מכוונת על הפסוק שאותו קורא החזן כדי להקל את השתלבותי. הצטרפתי לקהל לרגעים ספורים, בבורותי לא הבנתי את שקראתי, ובחוצפתי אף עשיתי השלכה ממני לאחרים, וסברתי שגם מתפללים אחרים אינם מבינים דבר מתוכן תפילתם, עד שהתנצלתי בפני סבא על שאין לי אלוהים ונותרתי רעב למסורת אך שבע מדת.
בסיור הסליחות באישון ליל, הבטתי משתאה ברבבות המקוננים שגדשו את רחבת הכותל, נושאים תפילה ותחינה לבונה עולם שיסלח גם השנה, והתפניתי לשמוע הרצאה בנושא סליחה וזוגיות, שכן דומה שתרגול פוזיציה של התנצלות במערכת הנישואין עשויה להיות שימושית יותר, בעיקר עבור גברים שבחרו להינשא לנשים. יועץ ההתנצלות, שהביאה העמותה, הסביר מראש שבין גבר לאישה יש הבדל תהומי, ושבאופן מובנה מדובר בשני מינים שלא נועדו להסתדר כזוג, מה שהופך את הצורך בשליטה ברזי הפיוס לאינטרס קיומי. לאחר הרצאתו הבנתי כי אולי לא אוכל למנוע את המלחמה הבאה, אולם לפחות רכשתי מספר כלים לצאת ממנה מובס ומתנצל.
להמחשת ההבדל בין גבר לאישה, סיפר הרב המרצה על טיסה לארצות הברית, שבה התיישב בשורה אחת עם עוד שלושה גברים זרים לו. הוא תיאר איך הציג את עצמו בפניהם ושאל אותם לשמם ולעיסוקם, עד שאחד מהם איים לקרוא לדייל ולהתלונן על הטרדה באוויר, בעוד שבספסל מאחוריו ישבו ארבע נשים, זרות זו לזו, ששוחחו ביניהן כל הטיסה. כשאחת מהן נרדמה, לא עליה, הקפידו שלוש הנותרות להשלים לה, מיד משהקיצה, את כל שדיברו ביניהן בזמן שישנה. מניסיונו, הסביר היועץ, נשים רבות מקפידות לא לגלות לבן זוגן על מה הן כועסות, כדי שיוכלו אף לכעוס קמעה על שבן זוגן המפותח למחצה אינו מצליח לגלות זאת בעצמו.
הוא סיפר על גבר ששנים לא ידע במה הוא אשם, עד שיום אחד שמע בהיחבא את אשתו מלינה בפני חברתה על כך שמדי לילה, לאחר צחצוח שיניו, בעלה אינו סוגר את השפופרת וכך השיש מתלכלך במשחה. מאושר על גורלו הטוב, הקפיד הגבר לילה אחר לילה, בתום הצחצוח, לסגור את השפופרת, ובחלוף שלושה ימים, כשראה שפני אשת חיקו לא השתנו - פנה אליה ושאל אם לא שתה לבה כי דבר מה השתנה בבית. האישה המצוברחת ענתה מיד, "בוודאי, גיליתי שהפסקת לצחצח שיניים".
בקיצור, טיפול מונע כנראה לא יעזור, אז למדנו קצת על ההתנצלות שאחרי. שמענו את סיפורי המרצה, צחקנו עליהם תוך שבכינו עלינו, וכמעט נדרתי נדר לבקש מיעלי סליחה יומית, בתקווה שזה לא יכעיס אותה מדי.
כשהמרצה סיפר על זוג שהגיע אליו לאחר שבמהלך מריבה הבעל סטר לאשתו, וזו, בצדק, סירבה לסלוח, עד שהיועץ, עובד העצות (ולא, זו לא טעות), ניסה לפייסה והסביר שסטירה היא כמו לטיפה ושההבדל היחיד ביניהן הוא מהירות התנועה. למשמע הסיפור נשבעתי שבמקרה של סכסוך קשה בינינו אפנה אליו, שכן כצדיק גמור אהיה בעיניה לעומתו.
בערב יום הכיפורים הבטתי בבנותיי הצדיקות נערכות לצום, חשתי כי זכותן תגן עליי גם השנה, והתפניתי להקדים מנהג ולעלות לירושלים כמצוות חג הסוכות, כבר ביום הכיפורים, תוך ניצול הכבישים הפנויים. לעלות לרגל ברגל זה לא פשוט, והשנה גיליתי, לדאבון רגליי, שגם באופניים מצוות העלייה לירושלים אינה קלה כלל ועיקר. בדרכי פגשתי עולים רבים אחרים, ממקימי ומשמרי מסורת ישראל בעת החדשה, מסורת שאינה פחותת ערך בעיניי מזו הוותיקה יותר.
חזרתי הביתה עייף ומזיע, ערוך למנוחה שוביניסטית לקראת סוכות, שכן לפי נעמי שמר, דווקא שלומית בונה סוכה. בחרתי להתעלם מכך שהמשוררת לא התכוונה לקדם שום רעיון פמיניסטי בשירתה, אלא גילתה כי המילה "עסוקה" מתחרזת טוב יותר עם המילה "סוכה" מחלופתה הזכרית. הזכרתי ליעלי את תפקיד האישה בשירה המודרנית כבונה סוכות, מודע לכך שגם על כך אתנצל בעיתוי הנכון, וכל שנותר לי הוא להמתין לשוך החגים ולהודות לאלוהים על כך שאני אתיאיסט.