שער ברנדנבורג / צילום: רויטרס
מחאת המילקי עוררה סביבה, כצפוי, שלל תגובות מסוגים שונים. קשת האפשרויות נעה בין הזדהות מוחלטת עם הצעירים שהחליטו לעזוב את הארץ אחרי שנקעה נפשם מהקשיים שהחיים במדינת ישראל מציבים בפניהם - לבין אלה שמגנים אותם בכל תוקף מסיבות שונות.
שר החקלאות יאיר שמיר אמר השבוע בראיון לגלי צה"ל שהצעירים שעוזבים את הארץ בגלל המילקי יותר מטרידים אותו מתופעת האנטישמיות המתגברת בעולם. תגובה אופיינית לממסד הישראלי, שמיהר לגנות את העוזבים ולהנמיך את טיעוניהם הקשים כלפי מדינת ישראל לרמת מחירו הנקוב של מעדן החלב בסופרמרקט השכונתי.
הרבה כותבים מלומדים ניסו בימים האחרונים לצייר פרופיל משותף לצעירים שהעדיפו לחיות בברלין שבגרמניה, באוסטרליה, בניו-זילנד, בארצות-הברית או בכל מקום אחר - רק לא בישראל. אבל הכותבים התקשו למצוא את המכנה המשותף ביניהם, פרט לעובדה המצערת שפשוט לא טוב להם כאן.
יש ביניהם ימנים ושמאלנים, חילונים ודתיים, בני כל העדות, בוגרי היחידות הכי קרביות בצה"ל וכאלה שלא שירתו כלל, אקדמאים בעלי תואר שני ושלישי וגם מי שאין להם תעודת בגרות מלאה, עולים חדשים וילידי הארץ.
רובם הגדול גם לא עזבו ברעש ובצלצולים תקשורתיים. הם פשוט עייפו מאורח החיים שלהם בארץ, ערכו בינם לבין עצמם את חשבון הנפש שלהם ופנו לדרך חדשה במקום אחר.
למרות הרתיעה הטבעית שלי מול הקריאה המתריסה לגל הגירה המוני, שהתלוותה למחאה על יוקר המחיה בישראל (כבוד השר שמיר: אם במקרה לא הבנת - המילקי הוא רק סמל הוא לא הסיבה), אני מתקשה להזדהות עם הביקורות הגורסות כי העוזבים את הארץ בגדו במולדתם, הפנו עורף לרעיון הציוני והלכו לרעות בשדות של הגרועים שבשונאינו.
דווקא בתור מי שבחר לגור כאן, אל מול אופציה אחרת - אטרקטיבית ומפתה ביותר - מתוך הכרה מלאה שזהו המקום הנכון עבורי ועבור משפחתי ומתוך הזדהות ערכית עמוקה עם החזון הציוני, אני מרגיש בנוח שלא לצאת במתקפה חזיתית נגד מי שלא מצליחים להתלהב כמוני מעצם הזכות לחיות בישראל.
יש עיקרון חשוב שלומדת כל חברת סטארט-אפ בתחילת דרכה: מנהלי החברה וכל מי שאחראים על מוצריה ושירותיה השונים חייבים להבין היטב מה הלקוחות שלהם רוצים - ולעבוד קשה על מנת לשרת אותם נאמנה. רק כך אפשר להצליח. אבל במדינת ישראל העיקרון הזה נשכח איפשהו בין הררי ביורוקרטיה, בתוך חוליי השוק המונופוליסטי הקיים כאן בתחומים שונים ובגלל סדרי עדיפויות לקויים.
המדינה שלנו מעניקה ללקוחותיה הנאמנים, הלא הם אזרחיה, שירותים הולכים ומידרדרים, היא איננה מטפחת איכות חיים ברמה שרבים מתושביה שואפים אליה וביותר מדי מקרים היא מזניחה את חובתה להגן על השכבות הנזקקות לעזרתה. בנוסף, חלוקת הנטל איננה הוגנת, ויוקר המחיה ומעמסת המסים על כל מי שעובד קשה לפרנסתו הפכו לבלתי נסבלים. עד כדי כך שהלקוחות, אזרחי המדינה, מצביעים ברגליים.
הם קמים להם, רבים וטובים, בעיקר אנשים צעירים, ואומרים לנו ולמדינה: לא עוד. הם רוצים יותר ומסוגלים לקבל יותר במקומות אחרים, בהם הדשא ירוק יותר והמילקי זול יותר.
ועכשיו נשאלת השאלה: כיצד אנחנו מגיבים, ומה עלינו לעשות. האם ננהג כמו חברת סטארט-אפ, שמנהליה הבלתי מנוסים מאשימים את הלקוחות בחוסר הבנה אמיתית של צרכיהם? האם נאשים את השוק בכך שאיננו מתנהג בהתאם לציפיות שלנו? האם נפיל את האחריות לכישלון העסקי של החברה שלנו בהתפוצצות בועה כזו או אחרת בוול סטריט? ואולי להיפך?
אולי הגיע הזמן שננהג כמו מנהלים מנוסים וננסה להבין באמת איפה טעינו ובמה אנחנו יכולים להשתפר? אולי ניתן לקבוע סדרי עדיפויות לאומיים חדשים, שיביאו לידי ביטוי את המצוי מול הרצוי, ייקחו בחשבון את מגבלותינו כמדינה קטנה, עדיין סטארט-אפ במובנים רבים, ובמקביל להפסיק להשלות את עצמנו שלמדיניות החוץ והביטחון של ממשלת ישראל אין השפעה ישירה וכואבת על רמת החיים שלנו ואיכותה.
סדר עדיפויות לאומי נכון יכול לייצר שלל של הזדמנויות מבטיחות עבור הדור הצעיר שבוחן את החיים בישראל אל מול החיים במקומות אחרים, אליהם הוא בהחלט יכול להגיע. הוא גם יכול לאפשר התמקדות ביצירת איכות חיים תחרותית, מהמובילות בעולם, על מנת לשכנע את הצעירים שבתוכנו שכדאי להם לחיות כאן, לא רק בגלל חשיבותו של החזון הציוני - אלא כי בהחלט טוב לחיות כאן במבחן הפרמטרים השונים, שחשובים לדור הצעיר שגדל בארץ ובכל מקום אחר בעולם המערבי.
כי אנחנו רוצים שאנשים יחיו כאן לא רק כי אין להם ברירה ולא רק בגלל החשש מהאנטישמיות המכוערת המרימה את ראשה מחדש ברחבי העולם. אנחנו רוצים שמי שגדלים היום בישראל יישארו לחיות בארץ גם בגלל שהיא המקום הכי טוב לחיות בו. וגם בגלל שהמילקי כאן יהיה זול יותר מברלין, או מניו-יורק או מקופנהגן.
■ יזהר שי הוא שותף מנהל בקיינן פרטנרס ישראל.