THE VOICE / צילום: יחצ
"The Voice", יום ג' 21:00, ערוץ 2 רשת
אני אוהב את העונה הנוכחית של "The Voice", אבל קשה לי עם מה שצפוי בה הערב: מחווה לאריק איינשטיין.
כמו מרבית הישראלים אהבתי את רוב שיריו של המנוח שהיו חלק מפס הקול של חיי, אבל אם יש דבר שהאיש שהתבצר בשתיקתו אמר בכל זאת עת החליט לשבור אותה, זה עד כמה הוא סולד מתרבות הריאליטי.
במילים אחרות: אין סיכוי שאיינשטיין היה נותן את רשותו או אפילו צופה במחווה הזאת (ועוד בערב של ליגת אלופות? אני שומע צחוק מן השמיים!), שנערכת באולפן הנוצץ שבו כולם מרגישים קוקה-קולה.
וכשנזכרים במופע שנערך לפני כשבועיים בחסות חברת סלולר, אין מנוס מהמחשבה שהמפרסמים הצליחו לעולל לאיינשטיין במותו את מה שלא הצליחו לעולל לו בחייו. עצוב.
זולגות הדמעות מעצמן
"משהו ממני", יום ג', 21:00, ערוץ 10
אפילו השכול משנה את פניו: פעם היו גיבורים בתמונות בשחור ולבן. אחר-כך היו מכתבים שהפכו לשירים. אחר-כך הגיע עידן הווידיאו, ופתאום אנשים צעירים נראו "חיים" כל-כך אחרי מותם, ועתה מתברר שאת אלבום הזיכרון מהבן שנפל מחליפים חיים חדשים, של ביתו התינוקת שנולדה 11 שנה אחרי מותו.
אם לפסקה האחרונה נוסף איזה ממד ציני לכאורה, זה ממש במקרה, כי לפחות במקרה של רחל כהן, אימו של החייל קיוון כהן ז"ל, החליפה מזכרת חיה ונושמת, רסיס חיים מבנה שנפל, את פינת ההנצחה של פעם.
אפשר בהחלט לתהות לגבי סוגיות אתיות שכרוכות בשאיבת זרע מחיים שאבדו: מה יקרה למשל עם השתכללות ההנדסה הגנטית שבמסגרתה יספיקו אפילו כמה תאים מגופה כדי להקים חיים חדשים? ומה יקרה עם מי שמתו בתאונת דרכים או ממחלה? האם לא רק על השכול קוראים כאן תיגר, אלא על המוות עצמו? על החיים עצמם?
תהיה עמדתכם אשר תהיה, סביר להניח שגם אתם לא תוכלו להישאר אדישים אל מול הסרט הזה, שבפרקים מסוימים בו זולגות הדמעות מעצמן, לפעמים מהשתתפות בצער, לפעמים מהתרגשות:
במשך 11 שנה נאבקה רחל כהן כדי להקים הריון חדש מזרעו של בנה המת - מהמאבק המשפטי, בחירת "הכלה" המיועדת, ועד ללידת הנכדה. מסע מרתק של אישה עם סיפור חיים יוצא דופן.
אפשר בהחלט להתעכב על הסוגיות האתיות שעולות מן המקרה, אי-אפשר שלא להתרגש.
* ציון: 9
