טרק האנאפורנה בנפאל / צילום: שאטרסטוק
חזרתי השבוע מנפאל. מטיול מסודר של אנשים שמטרתם הייתה להכיר מקרוב תרבות, נופים, התנהגות, התנהלות ואנשים של מדינה מיוחדת זו.
נפאל היא מדינה מובלעת בין שתי הענקיות הודו וסין עם רוב הינדי. במושגים ישראליים, רוב האנשים בה עניים, אך עם דפוסי התנהגות של "חיים בשאנטי". נדמה כי אפילו הכלבים והעיזים חיים בשאנטי. מזג-האוויר והמנטרות המתנגנות בכל מקום מכניסות את כולם לאווירה מיוחדת.
עשיתי כמה טרקים לא קשים במיוחד, אבל בכולם היה סיכון. אם בגלל תלילות העליות ודלילות האוויר בגבהים אלה; ואם בגלל חלקלקות הירידות ביערות לחים מאוד, שהופכים כל סלע למדרון חלקלק.
הכול יפה להדהים. הכול מסוכן ברמה כזו או אחרת, והכול באווירה שאני, ממרומי גילי (60), לא הכרתי - מין רוגע, נינוחות והתמזגות עם הטבע ויפי הבריאה. כמו שאמר לי חברי למסע באחד הבקרים - בלי להיות דתי - "הבוקר אמרתי 'מה רבו מעשיך אלוהים מאוד גדלו נפלאותיך'". אכן מראות, נופים ותחושות נדירים.
אז לא יכולתי שלא לשאול את עצמי - מה קורה לנו, הישראלים, כאשר אנחנו מגיעים לנפאל. בארץ רבים מוכנים להרוג את מי שחותך אותו בכביש, וכבר היו דברים מעולם. רובנו מתרגזים בכל ויכוח על כסף, רבים על הרבה שטויות, מוכנים לנתק קשרי חברות בגלל מחלוקות פוליטיות, ולהפוך דבר שולי לעקרוני-מהותי, שמחייב לגייס תעצומות-נפש כדי לנצח בוויכוח חסר משמעות.
בנפאל, האוויר והאווירה משנים אותנו. פגשתי שם חבר'ה צעירים שמטיילים. צעירים ישראלים שסיימו שירות צבאי ויוצאים לראשונה בחייהם מכל מסגרת חונקת. ללא מורא הורים, ללא לחץ מורים וללא אימת מפקדים. בפעם הראשונה, בגיל 20 פלוס, הם חווים עצמאות. יותר מכך - חופש לעשות גם שטויות מסכנות חיים.
כך פגשתי במסלולים קשים אנשים שהולכים לבדם. לא צריך אסון טבע כמו שקרה באנפורנה, כדי להסתבך ולהיקלע לצרות. מספיק לנקוע קרסול או להחליק ולקבל מכה בראש, כדי להגיע לסכנת חיים. ישנם מסלולים שעד שיגלו את קיומך יכולות לחלוף שעות רבות, שהן קריטיות במצבי פגיעה לא מסובכים במיוחד.
למרבה הצער, הצעירים שלנו לא מודעים לסיכון. הם הולכים לגלות עולם. אחרי גולני, צנחנים, מחסומים, תצפיות ופזצט"א, הם חשים כי אין טובים מהם בעולם.
הם בטוחים ש"מי שכבש את החרמון - הרי האלפים, האנדים וההימלאיה קטנים עליהם". כלום לא ירתיע אותם. גם באירופה פגשתי לא פעם במסלולי סקי תלולים ומסוכנים (מסלולים שחורים) חבר'ה ישראלים, שזו גלישתם הראשונה על השלג, ללא מדריך ומלווה. על קרחון באלסקה פגשתי צעיר ישראלי שישן לבדו בלילה בשק-שינה תחת כיפת השמיים, באזור שבו מסתובבים דובים לחפש מזון.
הישראלים הצעירים מגלים חוסר אחריות משווע בלקיחת סיכונים; ועל ההורים וכל מי שיכול - ללמד אותם מה היא קבלת אחריות לפני יציאתם לעולם.
האסון באנפורנה הוא אסון טבע. בגלל סופת ציקלון באזור בנגלה-דש נוצרו תופעות של אקלים ומזג-אוויר קיצוניים בנפאל. גם אנחנו חווינו גשמים עזים באזור נמוך יותר, בעת שעשינו רפטינג באחד הנהרות. אסונות טבע - דוגמת רעידות-אדמה, שיטפונות ומפולות שלגים - בדרך-כלל קשים לחיזוי מראש. אבל במסגרת לקיחת סיכונים ותכנון טיול - צריך להצטייד גם למקרים בלתי צפויים ולסכנות.
כל מי שטס פעם במטוס ראה כיצד מיד עם ההמראה מסביר הצוות מה לעשות במקרה חירום, ומלמד כיצד להשתמש בציוד החירום. רוב הנוסעים מזלזלים בכך, אף שהידע הזה עשוי להצילם בשעת צרה. כך גם רבים מהצעירים שלנו - סכנות? לא בבית-ספרנו, בבחינת "אחי! מה אתה פוחד?".
אז קחו רגע רציני - ותתחילו לפחד ולהיזהר מהלא נודע.
■ הכותב, מרצה בכיר במרכז ללימודים אקדמיים (מל"א), חזר ביום ראשון השבוע מסיור בנפאל.