ביל שאנקלי, המנהל המיתולוגי של ליברפול אמר פעם, *יש מי שחושבים כי כדורגל הוא עניין של חיים ומוות. אני מסתייג מן הגישה הזו. כדורגל הוא הרבה יותר רציני מזה*.
כדורגל פוליטי לא נולד בימק*א או בטדי, אפילו לא באצטדיון דוחא.* הכדור היה פוליטי עוד ביציעים הראשונים, בדרך כלל בין קתולים לפרוטסטנטים בערים המעורבות של בריטניה ושל אירלנד. הקשר בין כנסייה ובין קבוצת כדורגל היה כה מובן מאליו, עד שלא היה ברור אם הקתולים של גלזגו אוהדים את סלטיק מפני שהם קתולים, או הם קתולים מפני שהם אוהדים את סלטיק. מלחמת סלטיק בריינג*רס הייתה קשורה בטבורה במלחמות הדת של סוף המאה ה-17 וחלק מן המאה ה-18. האצטדיון היה זירה של הזדהות עם רעיון, עם דגל, עם מסורת.
שימושי ספורט בפוליטיקה אינם צריכים הרחבה. כל ביטוי של הזדהות מקומית, או עדתית, חזקה עליו שילבש אופי פוליטי. כאשר אנחנו מסמיכים את השמות ברצלונה ומדריד, מילאן ונפולי, זגרב ובלגרד, קצת קשה לשחרר את הכדור מן הקונטקסט הפוליטי והתרבותי. היסטוריונים יוכלו לתת סימני כדורגל בתהליך התפוררותה של אוקראינה. אל אצטדיון כדורגל אחד בלביב (לבוב) נדחסו ב-2010 כל האותות מבשרי הרעות של זדון, של עלבון, של הפחדה, של הקנטה. אצטדיוני כדורגל היו תחליפים מוקדמים לשדות קרב.
היציעים נעשו חממות מהפכניות
אפשר לטעון שזו הייתה במידה רבה הכוונה. ספורט נולד כתחליף למלחמה. כדי שיהיה תחליף מוצלח, הוא היה חייב להזכיר אותה. ניצחון במלחמה מחייב הוצאה של היריב משיווי משקלו. הפגיעה ביריב אינה צריכה להיות רק פיזית. היריב צריך השפלה ולעג; התיימרויותיו ראויות לבוז, פרותיו הקדושות צריכות שחיטה.
התנהגות של אוהדי ספורט מעניינת בשנים האחרונות מספר גדל של סוציולוגים ושל אנתרופולוגים, אבל גם של היסטוריונים ושל מדעני המדינה. אין קושי להראות את הקשר בין המהפכה המצרית, למשל, ובין מועדוני הכדורגל של קהיר ושל פורט סעיד; בין מרי הרחוב בערי טורקיה בשנה שעברה ובין טקטיקות של אוהדי כדורגל, המנוסים בהתגרויות בשוטרים. היציעים נעשו חממות מהפכניות, אזורים של גיבוש, של תרגול, אפילו של אינדוקטרינציה. זה עניין כמעט טבעי. מה יש, רק בתי קפה ברובע הלטיני של פריז יכולים לעסוק בתיקון עולם?
באיזו מידה צריך להיבהל מהתנהגותם של אוהדי כדורגל? זה תלוי כמובן בחום המזג ובאינטרס העצמי של הפוליטיקאי המתלהם. שר החוץ של ישראל, מר ליברמן, הפך את אובדן העשתונות לקרדום לחפור בו. יש לו רקורד ארוך, שבזכותו שמו הולך לפניו, וכל-כך הרבה ארצות משתוקקות לארח אותו.
אבל אין זאת אומרת שמר ליברמן טועה תמיד; ואפילו כשהוא טועה, אין זאת אומרת שהוא טועה לחלוטין. הוא הקדים להבחין, לשיטתו, באיום הפנימי על שלומה של ישראל, זה הנשקף מצד התנהגותם הקיבוצית של האזרחים הערביים. כשהיה שר לענייני תשתיות הוא סירב להיפגש עם נציגים של *האוכלוסייה הערבית* בתור שכאלה. בעיניו, חתרנית הייתה עצם התפיסה של *נציגות מוסמכת*, שאיש לא בחר בה ולא העניק לה מנדט. היא ייצגה ישות, שסדר יומה חורג הרבה מעבר לסלילת כבישים ומתיחת קווי חשמל.
ההתרחקות מלויאליות אזרחית
טעותו של מר ליברמן הייתה בהשתמטותו מפיתוח ענייני וקר רוח של הדילמה. כמובן, הוא לא היה זקוק לקור רוח, לפחות לא בשלב הזה של התפתחות יומרותיו הפוליטיות. הוא העדיף את הבחישה במים העכורים. אבל המים אמנם עכורים, ולא באשמתו. הם עכורים לרגל ההתרחקות השיטתית, הבלתי פוסקת של פוליטיקאים ערביים בישראל מלויאליות אזרחית.
התהליך הזה הוא רב-שנים, וברור בהחלט שהתנהגות הרוב היהודי לא הקלה על התגבשות לויאליות. אבל לויאליות במדינת חוק אינה אופציה. מיעוט אינו יכול להציע לויאליות בתמורה, ואינו יכול לשלול אותה לצורכי מיקוח.
מקור ההשראה החשוב ביותר של שוללי הלויאליות הוא כמובן עזמי בשארה. הוא, אם אינני טועה, האיש שפיתח את נוסחת *הפלסטינים אזרחי ישראל*, והחיל אותה אפילו על חברותו בכנסת. הנוסחה הזו, מיניה וביה, הנמיכה את חובותיהם האזרחיות של ערביי הארץ למדרגה טכנית, ששום התחייבות אינה נובעת ממנה. ההשתתפות במוסדותיה הדמוקרטיים היא בסך הכול הזדמנות להתרסה (*קחו את הדמוקרטיה שלכם, והחזירו לנו את פלסטין*). השיא הלא נמנע של האודיסיאה העזמית היה החשד של בגידה, שהבריח אותו לדוחא.
הגליל של סוף שנות ה-30
במגרש דוחא בסכנין התרחשה בשבוע שעבר איקוניזציה של עזמי בשארה, שלא הייתה חלק מהתכתשות רטורית רגילה בין אוהדים יריבים. היא הייתה אקט של מרי אזרחי. האם מותר להניף בפומבי דיוקנאות של חשודים בבגידה? אני מניח שאי אפשר לאסור, ובוודאי אין טעם לאסור. אבל אפשר ויש טעם לדבר על התוצאות.
מר ליברמן לא היה צריך להסתפק בקריאה לא רצינית מעיקרה לגרש את בני סכנין מן הליגה. רק זה חסר עכשיו לישראל, ורק זה חסר לדיפלומטיה הישראלית. במקום זה, הוא היה צריך להזמין את הנציגים הלא מוסמכים של הערבים בישראל לדיון ציבורי בשאלת הלויאליות. בדיון הזה יצטרכו להישמע ההזהרות הנוקבות ביותר מפני התוצאות של מהלך העניינים הזה.
יש עכשיו פוטנציאל עצום של פריקת עול בין ערביי ישראל. שאלת התנהגותם בקונפליקט הבא אינה תיאורטית. בין פיתויי חיזבאללה ודעא*ש, בין פשיזם לאסלאמיזם, אין עוד טעם להזהיר מפני הפרימה הממשמשת ובאה של התפרים. הם כבר פרומים.
אולי זה הזמן לחזור ולקרוא על הגליל של סוף שנות ה-30, שבו התחוללה מלחמה מזרח-תיכונית, בהשתתפות פאן-ערבית, עם כסף גרמני ואיטלקי, כדי להרוס את ממשלת המנדט ואת התנועה הציונית. היא נמשכה שלוש שנים. דברים איומים קרו במהלכה. אבוי ליהודים ואבוי לערבים אם היא תחזור.