מי עוקב אחריכם?
יומיים לאחר מקרה האונס המזעזע של הנערה ברחובות, התבשרנו כי המשטרה הצליחה לתפוס חשוד במעשה. זאת, בעקבות כך שחוקרי המשטרה השיגו צילום חלקי של החשוד, כפי שנקלט במצלמת אבטחה המותקנת באחד העסקים באזור שבו בוצע הפשע. הצילום עזר לאתר ולתפוס את החשוד.
מצלמות אבטחה מככבות במדורים הפליליים של אמצעי התקשורת, לא מעט פעמים כגורם שסייע לפיענוח פשע. על פניו נראה כי קיומן של המצלמות במרחב הציבורי רק יכול להועיל. אלא שלצד החיובי יש גם צד אחר, שלרוב אינו מפורסם ולא ידוע. צד שבו פועלים גורמים שטובת הציבור רחוקה מעיניהם, כגון הפושעים עצמם שערים להימצאות המצלמות באזור שבו התרחש אירוע פלילי ומנסים להקדים את המשטרה ולהשיג את סרט הצילום בעצמם; או מקרים שבהם אפילו משפחת הנפגע מנסה לקחת את החוק לידיים ולחקור בעצמה אירוע פלילי בעזרת המצלמות. בכך הופכת המצלמה למוקד התרחשות שבו עולות לא מעט שאלות ובעיות הדורשות הסדרה.
חלק מהשאלות שעולות בעניין מקדימות את האירועים המצולמים, כגון המיקום הראוי להצבת המצלמות מלכתחילה. נוכחות של מצלמה אמנם יוצרת תחושת ביטחון, לא תמיד מוצדקת, אבל גם מפירה את הזכות של אדם להיעזב לנפשו במרחב הציבורי - תחושה שחסרה לנו הרבה פעמים. ריבוי מצלמות גורם לתחושת מעקב, נוכחות של 'האח הגדול' בלבוש העירייה.
שאלה נוספת וקשה לא פחות היא - איך יש לנהוג עם תוצרי הצילום, ולמי הם שייכים; כמו גם שאלות-משנה, כגון משך שמירת הצילומים, זכות העברת או מסירת הצילומים ודרישות הסף למסירתם - עניינים שטרם הוסדרו בחוק.
אמות-מידה למצלמות
בעקבות זאת, הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים (רמו"ט) ניסתה לעשות סדר ב'בלגן' ולהתוות דרכים להתמודדות עם השאלות שעולות בנושא.
במסגרת הנחיה שהוציאה לפני שנתיים, נקבעו אמות-מידה לשאלה איך להתקין מצלמות, תוך בדיקת מידתיות ההחלטה דרך 3 מבחנים: האם הצבת המצלמה מתאימה להשגת המטרה המבוקשת; האם אין אמצעי חלופי להשגת המטרה; והאם אכן צומחת תועלת מהתקנת המצלמה.
בשלב השני, על-פי ההנחיה, אם בהתאם למבחנים הוחלט על התקנת המצלמות בשטח, יש להקפיד על מיקום וזווית המצלמה, ולצמצם כמה שניתן את מספר המצלמות ואת זמני הצילום שלהן לאורך היום, בהתאם למטרה המוגדרת מראש.
תשומת-לב ניתנה אף לאיכות הצילום, כאשר גם זו צריכה להתאים למטרה המבוקשת. בנוסף, עם הצבת המצלמות יש לפעול לקבלת הסכמה משתמעת של ציבור המצולמים לפעולת הצילום, באמצעות הצבת שילוט בולט וברור, בפיזור מתאים, שימנע טענה אובייקטיבית מצד מבקרי המתקן כי השילוט לא נראה על-ידם.
לא פחות חשוב הוא השלב האחרון לפי ההנחיה, שבו נערכת בחינת אופן הטיפול בחומר המצולם ואבטחתו. במסגרת זו יש לקבוע את משך הזמן המקסימלי לשמירת הצילומים, וליישם מנגנון מחיקה אוטומטי. כן יש להקפיד על הגנה פיזית ולוגית בגישה לחומר המצולם, קביעת מורשי גישה למערכות הצילום והטלת מגבלות ונוהלים ברורים ביחס לשימוש בחומר. בשלב הזה גם עולה השאלה - למי ניתן למסור את החומר, אם בכלל.
חוק מבלבל
למרות יוזמתה המבורכת של הרשות, ההנחיה שהוציאה מסתמכת על חוק הגנת הפרטיות, שחוקק לפני עשרות שנים, ב-1981, ואינו מתייחס לאפשרות פריסה כזו של מצלמות. לכן גם התשובות הכלולות בהנחיה הן פרי פרשנות מרחיקת לכת של החוק, המובילה למסקנה כי תוצרי הצילום שייכים לגורם המצלם, ועליו לפעול בהתאם למטרת הצבת המצלמות.
אם במטרה זו לא נכללה מראש תכלית הסיוע למשטרה, לא יוכל אותו גורם לסייע לה בלי מתן צו של בית משפט. יותר מכך, לא מוטלת על הגורם המצלם חובה מראש לשמור את סרט הצילום (טרם ידע את שתועד בסרט).
לא במקרה מצב הדברים הנוכחי נראה מבלבל ולא חד-משמעי. ככה זה כשאין חוק שמסדיר את הדברים בצורה ברורה. הנחיותיה של רמו"ט, יצירתיות ככל שיהיו, לא יכולות לפתור את כל הבעיות ולתת מענה המבוסס על פרשנות מרחיקת לכת של חוק ישן.
עסקים רבים, לרבות רשויות מקומיות, נוהגים לנסח תקנון שקובע "מה" ו"איך" לעשות עם תוצרי הצילום. פרסום תקנון כזה יוצר יחסים ברורים בין הבעלים של המצלמות לבין הציבור שנחשף אליהן, ויסיר חשש כי נעשה על-ידם שימוש לרעה בעקבות אירוע מסוים שהתרחש מול עיניהם.
עם זאת, ראוי היה שהמחוקק יהא זה שיאמר את דברו. הוראות ברורות בחוק ימנעו את מרחב התמרון שנכפה על כל אותם גורמים שמתקינים מצלמות, ובסופו של דבר יביאו להסדרה ברורה יותר של הנושא.
במצב הנתון היום, הסרט המפליל לא תמיד ימתין לבוא המשטרה. ללא קביעה בחוק, הוא יכול לעיתים פשוט להימחק, או במקרים חמורים יותר - מישהו יעשה בו שימוש לרעה.
■ הכותב הוא מומחה משפטי לניהול מידע אישי, פרטיות וטכנולוגיה; וראש משרד עורכי דין הפועל בתחום.
