בנימין נתניהו / צילום: מהוידאו
ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא עדיין גיבור הסקרים. הפערים בינו לבין שאר המועמדים גם יחד כל-כך גבוהים שהם מעוררים תהיות. קיימת כאן תופעה שאין לה אח ורע בעולם הנאור והדמוקרטי, שכן אין כל קשר בין כישלונותיו של נתניהו לבין תוצאות הסקרים המחמיאים לו שוב ושוב.
אם האנטנות שלי נשארו עדיין רגישות ומחודדות, הרי שהשיחות והוויכוחים בין ציבור הבוחרים מתנהלים בדרך-כלל על בסיס אותן תהיות, ומסתיימים באותן המסקנות. רשימת חסרונותיו מוסכמים על רוב הציבור. כולל תכונתו האישית הבולטת - לא לומר את כל האמת, ולעבוד עלינו בעיניים. ראש הממשלה, על-פי דעתם של רוב הבוחרים, לא התברך בתכונה החשובה ביותר הנדרשת מכל מנהיג - היכולת להחליט ולהכריע.
ואתם, רוב הקוראים הנכבדים, מסכמים כל שיחה וכל ויכוח במשפט המחץ ובאותה מנגינה כאילו הייתם חברים במקהלה: "אבל, אין לו מתחרים", ובלשון העם - "אין עליו". וכך מסקר לסקר מתקבעת הדעה, שאמנם ראש הממשלה הוא כישלון, אבל אין לו תחליף.
ועל כל אלה אני מבקש להוסיף שתי סיבות, אישיות אם תרצו, מדוע אני בכל מקרה ובכל מצב, לא אצביע בעד בנימין נתניהו. ואולי יהיה זה שכרי אם באותה הזדמנות, אצליח לפתוח את הראש ולו לקורא אחד בלבד.
הסיבה הראשונה - נתניהו הופך אותי לאט אבל בטוח, למצורע. במילים פשוטות, מדינת ישראל, בהנהגתו הופכת למדינה מצורעת, שבקרוב לא תצליח למכור את תוצרתה לתושבי המדינות הנאורות עם התווית "תוצרת ישראל". יש לנו כאן עניין עם מנהיג קטן המתנהג כאילו העולם עובד אצלו. אני לא יודע מה זה עושה לכם להיות מצורעים, לי באופן אישי זה עושה רע.
הסיבה השנייה - אני לא מסוגל לשאת את הזוג הרהבתן-נהנתן נתניהו. זה עלבון לאינטליגנציה שלי, שבראש המדינה יושב זוג שזולל ושובע על חשבוננו, בלי לעשות חשבון לקופה הציבורית. אני לא יכול לסבול מצב, שאני האזרח מתבקש לממן את שגיונותיה ומסעותיה של המלכה שרהל'ה. אני לא יכול לשאת קמצנות של זוג ששכח להכניס יד אל הארנק הפרטי ולכל מקום שאליו מגיע, אומר "תרשום", על-חשבון המדינה כמובן. רק לחשוב על דוד בן-גוריון, על מנחם בגין, על יצחק שמיר ועל יחסם לקופה הציבורית - ולהבין את ההבדל.
ואתם, קוראים יקרים, חוזרים, ממשיכים ואומרים - אין לו תחליף. אז אני אומר לכם עם כל הכבוד הראוי - יש לו תחליף. נכון, החיים היו יכולים להיות הרבה יותר קלים, אילו מנהיגי מפלגות המרכז - יצחק-בוז'י הרצוג, יאיר לפיד וציפי לבני היו מקימים בלוק אחד ורצים יחד. סביר להניח שהניצחון היה מובטח. לא צריך לשכנע אתכם למה האיחוד הזה לא יקרה - אגו אגו ועוד פעם אגו. אם כן, מבין השלושה הרצוג הכי מתאים, והוא גם מייצג מפלגה שורשית שאינה מפלגה אופנתית כזאת או אחרת, שצצה ונעלמת תוך זמן קצר.
אז מה אין להרצוג שיש לנתניהו? הרצוג הוא איש ישר, הגון ותרבותי, איש ארגון מעולה, חרוץ ודייקן, בעל השקפת-עולם מסודרת, לא מתנדנדת ולא מתלהמת. ובמשפט אחד - זה מה שיש לבוז'י, ואין לביבי.
נכון, הוא לא יודע להלהיב המונים ואין לו שטיקים של מנהיגי כיכרות ומרכזי מפלגות. אבל במציאות הפוליטית שהולכת ומתהווה, הפיצול יהיה כזה שמספיק אם הרצוג ייקח 22-20 מנדטים כדי שיוכל להרכיב קואליציה המורכבת ממתעבי ושונאי נתניהו. וגם אז, זה לא יהיה קל.
לכן, מי שיכול להכריע את הכף לטובת בוז'י, הוא לא אחר מאשר רה"מ ונשיאנו לשעבר שמעון פרס. אם להיות לרגע פסיכולוג בגרוש, אני יודע שלפרס יש טראומה מאז הימים הקשים ההם, שבהם זרקו עליו עגבניות באסיפות בחירות. ואם יש משהו שאליו חתר פרס כל חייו הפוליטיים, זה למחוק את זכר העגבניות ולזכות באהבה. אהבת הציבור. ואת האהבה הזאת הוא הרוויח ביושר בימי נשיאותו. אם כן, עלינו לבקש ממנו להתעלות, להתגייס, ולעמוד בראש תנועה העומדת מאחורי הרצוג.
נכון, זה יהיה אולי קשה, אבל הכרחי. על פרס להתגבר, אפוא, על "סיוט העגבניות", לא לפחד, ולהתייצב בראש תנועת אנשים רבים ובלתי-מפלגתיים, המבינים שמוכרחים לשים קץ לשלטון המשפחה השלטת.