אייפון 6 ואייפון 6 פלוס / צילום: יחצ
חבר יקר, אני מבין את הכאב שלך. אתה צודק בכל מילה, לא קל לחיות פה. המחירים גבוהים מאוד. פערי התיווך מטורפים. ההוצאות על הילדים - חינוך, חוגים, מזון, בגדים - לא הגיוניות.
על אף מאמציך, אתה סוגר בקושי את החודש. גם המשכורת של אשתך לא בדיוק בשמיים. אז לפעמים, כשאין ברירה, אתם אפילו לוקחים הלוואה קטנה מההורים. לא מזמן הצלחת לקזז כמה עשרות שקלים מהדיל עם הכבלים. וגם עמדת על המקח מול חברת הסלולר. אחר-כך הרגשת טוב עם עצמך. בצדק.
לפני כמעט 4 שנים החרמת את הקוטג' במשך שבועיים תמימים עד שנשברת. כעבור מספר חודשים יצאת להפגין ברחוב וצעקת עם אלפים אחרים "העם דורש צדק חברתי". ובבחירות האחרונות הצבעת ליאיר לפיד, שנראה לך האיש הנכון. עכשיו, אחרי שהתאכזבת ממנו, אתה שוקל לעבור למשה כחלון.
כי אתה רוצה מאוד שמשהו פה ישתנה. ואתה חופר לחברים שלך, ומנדנד באופן קבוע לאשתך, וכבר נמאס לך להתבכיין. לא בא לך לרדת לברלין, אף פעם לא התלהבת ממילקי, אבל אי-אפשר להמשיך ככה. משהו פה חייב להשתנות, לא?
כנראה, לא.
בשבוע שעבר, כמו ילד טוב, עמדת בתור. מי לא היה שם, בתור הזה: השכן שלך מהקומה הרביעית; שתי אימהות שאתה מכיר מהגן; ונדמה לך שגם ראית מישהו מהעבודה.
ובשביל מה חיכית שעה, שעה וחצי, כמעט שעתיים, באמצע הלילה? רק כדי לקנות לעצמך טלפון נייד, אייפון 6.
בעיניים נוצצות מהתרגשות מסרת את כרטיס האשראי, ליטפת את הקופסה, שלפת מתוכה את המכשיר, והרגשת איך הלב שלך מתפקע מרוב אושר. מחר בעבודה, חשבת לעצמך, תוציא לכולם את העיניים עם הצעצוע החדש שלך. בלי בושה. ללא נקיפות מצפון. אבל עם חוסר מודעות שזועק לשמיים.
לא פחות מ-10,000 מכשירי אייפון 6 ואייפון 6 פלוס, בטווח מחירים של 3,500 עד 5,000 שקל, נמכרו תוך שבוע בישראל - מדינה במיתון, עם אבטלה בעלייה, מפעלים נסגרים, "המצב הכלכלי, אומרים, לא משהו".
אז איך אתם מסבירים את ההתנפלות? את ההיסטריה? את הנהירה ואת הדהרה לעבר החנויות? ואת ההוצאה השערורייתית על לא הרבה יותר מגאדג'ט, בואו נתפשר על צעצוע יקר, לא מחויב המציאות?
זה בלתי נתפס ובלתי מובן. כיצד ישראלים שמוכנים לריב על כמה אגורות וצועקים בגלל כמה שקלים, רק לא לצאת פראיירים - מוציאים, בלי הנד עפעף, אלפי שקלים עבור מכשיר יוקרה מהבהב. ואחר-כך מתבכיינים, ומייללים, ומקטרים שאין להם. בלי בושה.
לפני 33 שנה, ב-1981, עבדתי בחופש הגדול בסניף בנק בתל-אביב. הייתי רק בן 17, אבל בוקר אחד קיבלתי שם שיעור ראשון בכלכלה נכונה. אחד הפקידים הבכירים בסניף סיפר בגאווה איך קנה טלוויזיה צבעונית, אחרי ששר האוצר דאז יורם ארידור הוריד את המסים לקראת הבחירות. אז מה אם אפילו מכונת כביסה לא הייתה לו בבית - העיקר שמעתה הוא יראה את "דאלאס" בצבעים.
במילים אחרות, דבר לא השתנה כאן ב-30 השנים האחרונות. סדרי העדיפויות של רוב הישראלים היו ונותרו הזויים. קל מאוד, אם נהיה כנים עם עצמנו, לפתות אותנו, לבזבז את הכסף שלנו על מוצרי מותרות. הבעיה של רבים מאיתנו היא בכלל לא מחסור בשקלים, אלא אופן השימוש בהם. הבחירה על מה להוציא, ואיפה לחסוך.
אם אתם תוהים - איך יכול להיות שבמדינה שבה מאות אלפי ילדים נמצאים מתחת לקו העוני ורבים מהם רעבים ללחם, מאות אלפי ישראלים אחרים טסים עם ילדיהם השבעים והמפונקים בכל קיץ לחו"ל - אתם יכולים לשאול את כל מי שעמד בתור לאייפון 6, מאיפה יש לו את האומץ והתעוזה להוציא אלפי שקלים על מלון 5 כוכבים ועל חבילת "הכול כלול".
אז כל עוד תרוצו בתוך העדר אחרי אייפון 6 או 7 או 8; ותמשכנו את עתידכם ברכב מצוחצח מהליסינג; ותקנו דירה גדולה מדי בעזרת שלל הלוואות שיחנקו אתכם - לא תהיה פה מחאה אמיתית, ושום דבר לא ישתנה.
אתם באים בטענות לממשלה? קודם תביטו בראי. תסתכלו על עצמכם. תסתכלו שוב על חשבון הבנק שלכם ועל רשימת ההוצאות של החודש האחרון. תעברו שורה-שורה בדף החשבון, ותשאלו זה את זה - האם זה היה כדאי, והאם זה אחראי.
תשאלו שוב - האם אתם הופכים את העתיד שלכם, ושל הילדים שלכם, לבלתי אפשרי, כי החשבון בוא יבוא. ואחרי שתעשו סדר אצלכם שם בבית, תתחילו לדבר על איך לעשות סדר בחוץ.