רובכם ודאי לא הרגשתם בזה, אבל במשך כמה שעות טובות שלשום (ג') ערוץ הלא טי.וי, הערוץ הייעודי בערבית, לא שודר. חוב של פחות מחצי מיליון שקל לחברת הלוויינים RRSAT הביא להשבתתו, ורק הסדרים נפרדים מול חברות הכבלים והלוויין הביאו לכך שישוב לאוויר.
בינתיים, הערוץ עדיין לא שילם את חובו למדינה, כמו גם את חובותיו האחרים שנאמדים בסכום לא גדול במיוחד - כ-1.5 מיליון שקל בלבד. השאלה הגדולה, עם זאת, היא מי ישלם אותם.
אם המשבר הכלכלי חוצה את כל הערוצים הייעודיים הקיימים היום - הערוץ הייעודי בערבית נמצא במצב החמור ביניהם. שם לא חוו מהמורות או ירידה עונתית בפרסום - פשוט משום שאין בו פרסום כלל. אבל למרות שחלפו שנתיים מיום שהתחיל הערוץ לשדר, ולמרות שהערוץ לא ידע רגע אחד של עדנה, נעשים ניסיונות בלתי פוסקים מצד בעלי המניות של הערוץ לייצב אותו, מתוך אמונה אמיתית שיש בכל זאת לערוץ הזה פוטנציאל צמיחה, או לפחות זכות קיום.
בשום דבר הזה שיש בערוץ הערבי כיום אוחזים לא פחות מ-8 בעלי מניות. הישיבה סביב שולחן הדירקטוריון, אומרים גורמים בערוץ, קשה עד בלתי אפשרית. מבין בעלי המניות אפשר למצוא את ענני תקשורת, את זכיינית ערוץ 2 רשת, את קבוצת פאנט של באסם ג'אבר, את קבוצת סקטורס של איש התקשורת מוסה חסדייה, את איש העסקים זיאד עומרי, המשמש כיום כיו"ר הערוץ, את ביסאן של איש התקשורת והאקטיביסט ג'עפר פארח ואת משפחת בדרני מסח'נין. לצדם גם קיימת קבוצת יזמים פרטית.
כל אחד מהגורמים האלה הגיע אל הערוץ הזה עם מערכת קשרים בתוך הציבור הערבי, ולצדה גם שאיפות משלו. מהר מאוד היה ברור - גם במועצת הכבלים והלוויין - שאף החלטה על כיוון לערוץ לא מתקבלת בקלות, ויש צורך בדילול החברים.
כבר ביוני-יולי 2014 הגיעו החברים להבנה שהגיע הזמן לפשט את תהליכי קבלת ההחלטות, ורק 4 חברים הסכימו להישאר בתמונה - ענני תקשורת, זיאד עומרי, איש נדל"ן פעיל במגזר הערבי, פאנט המחזיקה באתר אינטרנט מוביל בערבית, והזכיינית רשת.
נציגה של רשת בדירקטוריון הערוץ, המשנה למנכ"ל הזכיינית שאול מגנזי, אף הבהיר כי אם יפושט מבנה הבעלויות, תהיה רשת מוכנה לקחת על עצמה את המושכות ולהפוך לבעלת שליטה ולקחת את הערוץ קדימה.
החברים האחרים שמחו על ההחלטה, וההסכמות התקבלו, אלא שאז - בעולמות המקבילים של הברודקאסט - הגיע החוק לפיצול ערוץ 2, ורשת עצרה את כל הסוסים והודיעה כי כרגע לא יתבצעו שום מהלכים מבחינתה.
הערוץ הערבי נותר בקיפאון, כשלא ידוע מי מבעלי המניות ירחיב את נוכחותו על פני מי שכבר הסכימו לעזוב, ולא ברור מי יהיה זה שיזרים כסף שיכסה את החובות.
תחרות מכיוון צלחות הלוויין
כבר בשנת 1995 עלה הרעיון להקים את הערוץ המסחרי הערבי, ומאז הניסיונות להעלותו לאוויר כשלו שוב ושוב. בשנת 2004 נערך מכרז ראשון, וענני תקשורת, שזכתה אז, החליטה שאין שום מודל כלכלי שיכול להחזיק ערוץ כזה באוויר והרימה ידיים, עוד לפני שהייתה רגע אחד באוויר.
היום ענני תקשורת, בהובלתו של היו"ר אודי מירון, היא דווקא מהגופים שנחושים לייצר משהו בכל זאת מהערוץ הזה. עם הקמת הערוץ הפיקה ענני תקשורת תכנים ייעודיים בעבורו והזרימה לא אחת כסף לתפקודו.
מיליון שקל לפחות הושקעו בהחדרת הערוץ לציבור, שמחובר לשפע הטלוויזיוני שמציע המרחב הערבי, באמצעות צלחות לוויין. בהמשך נחתם הסכם גם מול חברת הלוויין, שהסירה את הקידוד ואפשרה לערוץ להיקלט על-ידי האמצעים שיש לעיקר הציבור הערבי בישראל, אשר אינו מחובר להוט או ל-yes. עובדה זה פתחה פתח אמיתי לאופטימיות בקרב בעלי הערוץ הכושל.
אלא שהערוץ הערבי הייעודי לא מדבר כלל אל הציבור המקומי. "משודרות תוכניות שקנינו והפקנו בראשית ימי הערוץ", אומר גורם בתוכו, "ואנחנו משדרים תכנים שממשלת גרמניה הפיקה בערבית בנושאי תרבות ואמנות. זה כמובן לא טוב ולא מספיק כדי למשוך את הצופים. התרבות היא פן-ערבית, והתחרות היא מול ערוצים מצריים, סוריים, לבנוניים וקטריים מאוד מצליחים. הדבר היחיד שיכול לנצח אותם הוא ליצור גיבורים מקומיים ולשדר תוכן מאוד לוקאלי. כרגע אין את האמצעים לעשות את זה".
לדברי ג'עפר פרח, אחד מיזמי הערוץ, הקושי משמעותי הרבה יותר. מדובר בתשתית שלמה של תעשיית תוכן בערבית שלא קיימת בישראל. הוא ובעלי מניות אחרים בערוץ נפגשו בנושא לפני כ-3 חודשים עם שר התקשורת גלעד ארדן.
"הצמחת תעשיית טלוויזיה וקולנוע ערבי חייבת להפוך למשימה מרכזית", אומר פרח. "צריך לשלב צעירים בתעסוקה בתחום. היום יש אבטלה עמוקה בקרב צעירים שלומדים את מקצועות הטלוויזיה. כל הגורמים הפרטיים והציבוריים שמנעו כניסת ערבים לתחום במהלך שלושת העשורים האחרונים היו אמורים להתגייס להצמחת התעשייה הזאת".
פרח מכוון גם לחברות הכבלים והלוויין, שלדבריו צריכות להשקיע ביצירה ערבית. "במערכת החינוך הערבית אין מגמות קולנוע וטלוויזיה, אין חוג לטלוויזיה בערבית באוניברסיטאות, אין חממות טלוויזיה וקולנוע, קרנות הקולנוע כמעט שאינן משקיעות בהפקות בשפה הערבית. משרד הכלכלה, שמשקיע מיליארדים באינטל, לא חשב בכלל איך לשלב ערבים בתעשייה שצומחת בכל העולם הערבי, ורק בישראל הערבים הם בשוליים של היצירה הישראלית והפלסטינית".
- ומה באשר לשוק הפרסום? הרי זו הבעיה האמתית של הערוץ - היעדר פרסומות.
"המפרסם הישראלי, כולל לפ"מ (לשכת הפרסום הממשלתית, ל"א), לא רגיל לחשוב על פרסום בטלוויזיה בערבית. מעט הכסף שתנובה, אורנג' ולפ"מ משקיעות בשפה הערבית לא יכול לפרנס את תעשיית המדיה הערבית. חופש הביטוי והיצירה וחופש המידע נפגעים בגלל מצב התקשורת הערבית בכלל ובגלל היעדר טלוויזיה בפרט".
הציבור הערבי מגלם פוטנציאל
פרח וחבריו ביקשו ממועצת הכבלים והלוויין עוד ועוד הקלות, בנוסף לעובדה שלערוץ כיום אין כמעט מחויבויות כלל.
"אנחנו מותחים את גבולות הגזרה עד כמה שאפשר, עד היום באמת השתדלנו", אומרת ד"ר יפעת בן-חי-שגב, יו"רית מועצת הכבלים והלוויין. "מבחינת המועצה, כמו כל בעל רישיון יש להם ערבויות שיושבות במועצה. הסיפור של הערוץ הערבי, בדומה לערוץ הרוסי, יש אינטרס של המדינה שיהיה ערוץ בשפה הערבית, והמדינה השתדלה כמה וכמה פעמים להעמיד ערוץ כזה ולכן אנחנו רוצים לסייע כמידת היכולת".
אך גם בשולי הדברים ד"ר בן-חי-שגב מודה כי "במבנה החדש של רשות השידור והקמת ערוץ בערבית, אולי יתייתר מקומו של הערוץ הערבי, ואולי זה הפתרון. יש נתח של אוכלוסייה שעולם הפרסום לא רואה בהם פוטנציאל מסחרי, ואולי הפתרון הוא להקים ערוץ ציבורי".
גם אם לא בעבור המפרסמים, הציבור הערבי בישראל הוא בכל זאת פוטנציאל בעבור מישהו. במגזר הערבי מדברים בזמן האחרון על מיזמי טלוויזיה שיופנו וידברו עם המגזר הערבי החי בגבולות הקו הירוק - כאשר הכסף להפעלתם מגיע דווקא ממעבר לקווי האויב.
על-פי גורמים בתעשיית התקשורת הערבית, באחרונה ביקר בנצרת המנהל של הטלוויזיה הפלסטינית ונפגש עם אנשי עסקים. ברקע יש שמועות על החלטה ברשות הפלסטינית להקים ערוץ שייועד לערבים בישראל. לצד זה יש גם מי שמדברים ברצינות על מעורבות מהאמירות הקטרית בהקמת מיזם טלוויזיוני בחיפה, תחת השם "אל ערב אל ג'דיד".
גם בשוק המקומי, מספרים גורמים בערוץ הערבי, יש מי שמתעניין ומוכן לרכוש חלקים בערוץ, ובהם מוזכר גם סוהיל כראם, העומד בראש אחד מגופי התקשורת המובילים בקרב הציבור הערבי בישראל, הרדיו האזורי "א-שאמס", אותו גוף שמצטופף יחד עם עיתונים ערביים כמו "פנורמה", "א-סינארה" ו"כל אל ערב" ואתרי האינטרנט שלהם ובראשם פאנט.
"אין מה לעשות", אומר גורם מרכזי בשוק התקשורת הערבי, "עם שוק של 100 מיליון שקל בשנה אי-אפשר לפרנס את כל המדיה הערבית כפי שהיא היום. ככה פשוט אי-אפשר לבנות תעשייה אמיתית".