אריתה פרנקלין / צילום: רויטרס
אנני לנוקס - "נוסטלגיה"; אריתה פרנקלין - "שרה את הקלאסיקות הגדולות של הדיוות"
לפני כמעט 30 שנה הן שרו בדואט את הלהיט "אחיות עושות את זה למען עצמן". האחות אנני לנוקס הייתה אז בשיא אונה המסחרי, כמחצית מצמד היוריתמיקס, שכבשו את אמריקה עם הגרסה האנגלית, הניו ווייבית שלהם, לפופ הנשמה הוותיק של האמריקאים. האחות אריתה פרנקלין כבר לא הייתה בשיאה היצירתי והאמנותי, ובכל זאת נותרה אז, ב-1985 וגם היום, הגברת הראשונה של הסול האמריקאי.
הקריירות של שתיהן התמתנו מאז, בהקלטות ובהופעות ובכלל בחשיפה לעיני הציבור. אבל שתיהן מוציאות כעת במקביל אלבומים שכולם חידושים. ללנוקס בת ה-59 זה כבר אלבום קאברים שלישי מבין 6 אלבומי סולו בסך-הכול, והיא חוזרת בו לקלאסיקות של הפופ-ג'אז-סול-בלוז האמריקאי. זה פרויקט מלא אהבה לשירים, ובכל זאת, לנוקס צולחת אותו בקושי. קשה, אם אינך בכושר שיא, לשיר כה חשוף את Summertime מ"פורגי אנד בס" או את I put a spell on you , עם עיבודים מתונים ומעודנים ברובם, שמשאירים חלל כה גדול להגשה הקולית בחזית השיר.
זה קשה ומאכזב, כי לנוקס נשמעת רוב הזמן מותחת את קולה ואת יכולותיה עד לקצה ומעט מעבר לו, והתוצאות אינן מחמיאות לה. זמרת במלוא אונה וחושיה יכולה וצריכה לבעור ולזהור בחומר שכזה ולטרוף אותו. לנוקס בחרה להתמודד מול שירים שנמנים עם הכי גדולים שיש, ויוצאת מהם בדרך-כלל קטנה.
יוצאת מכלל זה גרסתה לאחד השירים הכי נוקבים שנכתבו באמריקה, strange fruit, שהקליטה במקור בילי הולידיי. היא נתמכת שם בעיקר בעיבוד תזמורתי מעולה, וממריאה לפרשנות אישית, שלהבדיל מכפי שקורה ביתר האלבום, אכן מביאה משהו משל עצמה לשיר הנצחי וכה עתיר הביצועים הזה. שאר האלבום מומלץ לאוהדיה הקנאים של לנוקס בלבד.
בת זוגה של לנוקס לדואט ההעצמה הנשית הוותיק ההוא, אריתה פרנקלין, כבר בת 72, ולמרות נזקים מעציבים וכמעט בלתי נמנעים שהזמן חולל לפלא הטבע שהוא קולה, היא עדיין נותרה בכושר שירה מעולה יחסית.
אחרי שנים ארוכות של בעיות בריאות ושלוש שנים מאז צאתו של אלבומה האחרון, שגם הוא היה אלבום של קאברים בדואטים, פרנקלין חזרה לעבוד עם קלייב דיוויס. בשנות ה-60-80 היה אחד האנשים הכי חזקים בתעשיית המוזיקה, ומאז שנות ה-90 הוא מתמחה, לצד המשך גילוי כישרונות כאלישה קיז וליאונה לואיס, בהחייאות לקריירות של ותיקים כמו סנטנה ורוד סטיוארט.
בגיל 82 דיוויס עדיין פעלתן ושופע רעיונות ויש משהו מלבב במפגש באנרגיות הגבוהות יחסית בעבודה החדשה שלו ושל פרנקלין. אבל במרבית הטיפולים המחודשים שלה בקלאסיות של דיוות, נשמרת אי-הלימה בין המטען והיכולות והאיכות של הזמרת לבין מה שקורה בעיבודים ובפלייבקים סביבה. ב-I'm every woman למשל, נרשמים כמה רגעים של מופע קולי שאין כמעט שום זמרת חיה אחרת שיכולה לתת. מצד שני, הטיפול שלה ב-people של ברברה סטרייסנד היה ראוי להיגנז.
פרנקלין את דיוויס גם החליטו לצוות לכמה שירים סיומות משירים גדולים אחרים. כך למשל, I will survive של גלוריה גיינור מספח את I'm a survivor של דסטני'ז צ'יילד, ול-I'm every woman מסתפח ביקור חוזר ולא מלהיב באחד מהלהיטים הכי ענקיים של פרנקלין, חידוש שלה בשנות ה-60 לשיר שהיה במקור של אוטיס רדינג - respect.
המחמאה הכי גדולה שניתן לתת לעיבודים, להפקה ולגישה המוזיקלית לאלבום, היא שאינם גרועים עד כדי כך שיאפילו על הקול המוביל. הרגע היחיד של תעוזה הוא הביצוע הג'אזי ל- Nothing compares to you של פרינס, שהתפרסם בקולה של שינייד אוקונור. זהו המקרה הבודד בו פרנקלין לוקחת שיר כה מוכר לאזור מוזיקלי לגמרי חדש, גם אם בהצלחה חלקית.
אך האלבום הזה כן עשה לה היסטוריה קטנה לפחות. הוא נפתח בביצוע לשיר הכי חדש, Rolling in the deep של אדל. זו חשיבה שיווקית נכונה, לשדך המנון סול ענק מהעשור הנוכחי לבכירת זמרות הסול של מאה השנים האחרונות. מלבד חשיפת כושר השירה המלבב של פרנקלין המבוגרת אין כאן שום תוספת או הארה לשיר, ובכל זאת הוא נכנס לרשימת מאה הגדולים במכירות הסינגלים בארה"ב.
בימינו מספרי המכירות האלו קטנים, אבל זה מה שסטטיסטית הפך את אריתה לאישה הראשונה שהכניסה 100 שירים למצעד 100 השירים הכי נמכרים באמריקה. אגב, את השיר הראשון הכניסה למצעד לפני 54 שנים! אז אמנם הכבוד העצום של פרנקלין לא עומעם במאום בעקבות אלבומה החדש, אבל ספק אם הוא יתרום שובל טרי של גדולה לקריירה המפוארת שלה.
* ציון: 6
הכי טובה שיש: מריאן פיית'פול - "Give My Love To London"
להבדיל מפרנקלין ומלנוקס, שחוזרות לשירים של אחרים, בגיל 67 ובאלבום ה-20 שלה, מריאן פיית'פול עושה את הכמעט בלתי ייאמן. זה אלבום טרי, שנשמע לא פחות טוב מכפי שהיה נשמע אלבום "מיטב להיטים שלה". אחת הנשים הכי מופלאות, מוכשרות, מושכות ויפות בכל מובן בתולדות הפופ. עדיין דורשת מעצמה, ומשיגה, כתיבה ועיבוד וביצוע והגשה ברמות הכי גבוהות שיש.
פיית'פול הקיפה עצמה בשותפים גדולים לכתיבה, מרוג'ר ווטרס וניק קייב ועד רוב אליס, אד הארקורט ואנה קאלווי. התוצאה היא אלבום שכולו פיית'פול: העומק, הכאב, ההומור הדוקר, הגיטרות המדויקות, העושר התרבותי והפשטות הנהדרת בלחנים המצוינים; המילים שלא עושות הנחות וגם מלטפות ומחבקות. "מים עמוקים" שנכתב עם ניק קייב הוא לטעמי בלדת הפסנתר הכי נפלאה פה, ו"אמא זאבה" הוא פיית'פול המחוספסת של הרוקנרול. אבל מדובר באלבום שלם בלי שום נפילות.
גם היא, חובבת חידושי שירים ותיקה, מטפלת פה מחדש בשירים נהדרים של לאונרד כהן והוגי קרמייקל. ובעוד האיכות של החידושים ממש לא מפתיעה, היא לא העיקר פה. פיית'פול מוציאה, בגילה המכובד ובאלובמה ה-20 במספר, חומר שהיה נחשב לאלבום-בכורה לא פחות ממהמם עבור כל אמנית צעירה, שיכולה להיות נכדה שלה. לצד האלבום של פרפיום ג'יניוס, לטעמי זו אסופת השירים הכי טובה של השנה נוכחית. אוהדי פיית'פול כבר בטח יודעים את זה, אבל גם לשאר ממש כדאי.
* ציון: 9
