סמאח סלאימה אגבאריה היא אישה ערבייה מתקדמת, עובדת סוציאלית ומייסדת עמותת נע"ם (נשים ערביות במרכז). היא מגנה בכל פה את רצח הנשים ממשפחת אבו גנאם ברמלה, אבל היא גם "חושבת שזו תעודת עניות למשטרה".
עשר מנשות המשפחה נרצחו, ועד עתה הוגשו שני כתבי אישום. כלומר, המשטרה לא הצליחה לפענח 8 רציחות. מחדל? לא כדאי למהר לשפוט. אנחנו יודעים שלחפש רוצח במגזר הערבי זו לא משימה קלה, מסיבות ידועות.
במיוחד כשמדובר בנשים הערביות. אותן הכי קל לרצוח, מכיוון שממילא הן לא נחשבות ברוב חברה הערבית, בעיקר המוסלמית, לשוות-ערך לגברים. אז כן, אולי המשטרה הייתה יכולה לעשות יותר, אבל בשביל זה היא זקוקה לסיוע מקרובים ושאר מכרים וחברים. במקום זאת, הם נתקלים לרוב בעוינות.
מאוד מפתה לשאול: רגע אחד, גברת אגבאריה, מה עשיתן אתן כדי לעזור לעצמכן? לאחר כל מקרה רצח אנשי משפחת הנרצחת בדרך-כלל שותקים. לא תמיד בגלל שנאת המשטרה היהודית, אלא בעיקר בגלל הדבקות בדת, שהיא הגורם העיקרי למצבן הנחשל.
מישהי נרצחת - ההנחה היא ש"הגיע לה", מכיוון שככל הנראה היא פעלה בניגוד לדת. "ככל הנראה" זו מספיק הוכחה כדי להוציא אישה להורג. והנשים שותקות, מגוננות על הגברים שלפעמים מכים אותן, לפעמית מתעללים בהן, ולפעמים רוצחים אתכן (כמובן שיש גברים, אולי הרוב, המתייחסים אל נשותיהן בצורה אנושית).
איפה המנהיגים?
צריך להתייחס ברצינות רבה להסבר של אגבאריה כשהיא שואלת "מאיפה הציפייה שנשים החיות בפחד ילכו נגד הזרם?". בהחלט יש בזה משהו.
נראה כי נשים רבות כבר מוכנות לעשות "משהו", אבל הנושא זקוק למנהיגות רצינית, לאנשים בעלי השפעה וכוח לפעול. כאלה הם חברי הכנסת הערביים. אלה הגיעו לכנסת כדי לייצג את הציבור שלהם ולעזור לו במצוקותיו. במקום זאת הם מקדישים את זמנם, רובו ככולו, כדי לסייע בהקמת מדינה פלסטינית, ולפעמים גם מסייעים קצת לטרור.
האנרגיות של זועבי
ניקח לדוגמה את חנין זועבי. כשזה מגיע ליהודים, לישראל, לפלסטין - היא משתוללת, צווחת, צורחת. אם הייתה מעמידה את האנרגיות הללו בשירות נשות המגזר שהיא אמורה לייצג - היה ביכולתה לשפר את מצבן. היא וטיבי וכל השאר.
אף אחד לא מצפה מהם להפסיק לשם כך את הפעילות נגד ישראל, חס וחלילה. אבל שיפעלו גם למען בנות עמם הנאנקות ונשחטות על לא עוול בכפן בידי גברים שהדת וכהניה הטריפה את דעתם.
שיעשו חברי הכנסת הערביים משהו למען בנות עמם, חוץ מלבוא בטענות אל המדינה והמשטרה.