צ’רלס דוהיג / צילום פרטי
איש עסקים נכנס למשרד בבוקר ומבקש ממזכירתו את הדונאט הקבוע שלו, עם זיגוג השוקולד והסוכריות; מלצר בביסטרו אופנתי מתפרץ על לקוח נודניק ומעליב אותו; מוכרת בחנות בגדים מאחרת באופן קבוע לעבודה; בחור צעיר בסופרמרקט עובר ליד מדף החטיפים וכמו בכל פעם, רוכש 3 שקיות של בייגלה. גם אם נדמה לנו שמדובר בצבר של התנהגויות שונות של טיפוסים שונים בנסיבות שונות, הרי שיש מכנה משותף לכולן - אלה הרגלים.
ניתן היה להניח, לפיכך, שאותו איש עסקים בוחר מחדש בכל בוקר לאכול את הדונאט שלו וכי הבחור בסופר קטף לעגלה את החטיף אחרי ששקל את העניין בינו לבין עצמו - לכאורה, בחירות יומיומיות קטנות. למעשה, רוב מה שאנו בוחרים לעשות הוא תוצר של הרגלים. ואף שחלק גדול מההרגלים הללו נדמים כחסרי חשיבות, לתוצאה המצטברת יש השפעה אדירה על בריאותנו, על כושר העבודה שלנו, על מצבנו הכלכלי ועל אושרנו.
במשך שנים ניסו חוקרים לרדת לשורש ההרגלים, אבל רק בשני העשורים האחרונים החלו נוירולוגים, פסיכולוגים וסוציולוגים להבין איך עובדים הרגלים, וכתוצאה מכך, איך ניתן לשנות אותם. החדשות הטובות הן שגם דברים שנראה כי יישארו איתנו לנצח (על אף שברור לנו כי מדובר בהתנהגויות גוזלות אנרגיה, או כאלה שמעכבות את התפתחות הקריירה, החיים האישיים או חשבון הבנק שלנו) ניתנים לשינוי.
"הרגל הוא לא גזירת גורל" אומר העיתונאי זוכה פרס פוליצר צ'רלס דוהיג בראיון ל"ליידי גלובס". דוהיג, הכתב לענייני מדע של "ניו יורק טיימס", הוא מחבר הספר "כוחו של הרגל" שכיכב במשך 62 שבועות ברשימות רבי המכר. בספר הוא סוקר את התגליות המדעיות המסבירות מדוע קיימים הרגלים ואיך אפשר לשנותם באופן שישפיע גם על החיים האישיים וגם בתאגידים ובקהילות.
"כשהרגל נוצר, המוח מפסיק להשתתף במלואו בקבלת ההחלטות. הוא מפסיק לעבוד קשה כל כך, או שהוא מסיט את ההתמקדות למשימות אחרות. לפיכך, אם אנחנו לא נלחמים בהרגל מתוך כוונה - אם אנחנו לא מוצאים פעולות רוטיניות חדשות - הדפוס יתקיים באופן אוטומטי. ואולם, אם נבין איך פועל הרגל ונלמד את המבנה של 'לולאת ההרגל', השליטה בו תהיה קלה יותר. מרגע שמפרקים את ההרגל למרכיביו, אפשר לעשות בו שינוי. אגב, 45% מהפעולות שאנו עושים הם הרגל".
- מהי 'לולאת ההרגל'?
"מדובר בתהליך המתרחש בתוך מוחנו ומורכב מלולאה בת שלושה שלבים. ראשית, יש סימן, גירוי כלשהו שמורה למוח שלנו להיכנס למצב אוטומטי ובאיזה הרגל להשתמש. אחר כך מגיעה הפעולה הרוטינית, שיכולה להיות גופנית, שכלית או רגשית, והחלק השלישי הוא הגמול. הוא זה שעוזר למוח שלנו לחשוב אם את הלולאה המסוימת הזאת כדאי לזכור בעתיד. עם הזמן, הלולאה - סימן, פעולה רוטינית, גמול - נעשית אוטומטית יותר ויותר. הסימן והגמול נשזרים זה בזה, כך שנוצרת תחושה חזקה של ציפייה והשתוקקות.
"כך, למשל, אותו איש עסקים שאוכל דונאט עם זיגוג שוקולד בכל בוקר חווה את הלולאה: הגירוי הוא הדוכן שנמצא מתחת למשרד שלו ומדיף ניחוחות. הפעולה הרוטינית היא רכישת הדונאט ואכילתו, והגמול הוא תחושת המתיקות בפה, השובע והאופוריה שמייצרות פחמימות עטויות בסוכרים. בכל פעם שהוא עובר בבוקר ליד דוכן הדונאטס, הוא כבר מתמלא בתחושת האופוריה המשכרת של פוסט הזלילה".
*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" הנמכר בסטימצקי