ולדימיר פוטין בריטני ספירס / צילום: רויטרס
פרולוג | סופרמרקט ענק
מיכל (שם בדוי) זוכרת את התחושה שקדמה לגניבה הראשונה, לפני כשלושים שנה: "זה היה בכיתה א'. בשיעור התעמלות, כשאף אחד אחר לא היה בכיתה, הכול נראה לי כמו איזה מין סופרמרקט ענק, שבו אני יכולה לעשות מה שאני רוצה ולקחת מה שאני רוצה ואף אחד לא ישים לב לזה. מישהי מהכיתה הביאה מחו"ל קופסת אוכל ממש יפה, ורק לה היה את זה, אז בהפסקה פשוט לקחתי אותה והחבאתי".
- ואת התחושה של אחרי את זוכרת?
"ברור. זאת הייתה הדיפרסיה שאחרי המאניה: לא יכולתי להביא את הקופסה הזו אף פעם לבית הספר, כי אז זה היה ברור לכולם שגנבתי לה אותה, אבל אחר כך גם הבנתי שאף פעם אי-אפשר לגעת במשהו שאתה גונב. שאתה לא יכול בכלל ליהנות מזה. הרגשתי כל הזמן שאני עושה משהו לא בסדר, ושאם ההורים שלי יגלו את זה זו תהיה בשבילם בושה אדירה. גרנו במקום קטן, והדבר הכי דומיננטי היה מה אנשים אחרים יחשבו עליך, כך שיותר בעייתי אפילו מזה שגנבתי היה שאנשים ידעו שגנבתי".
את שלל הגניבות הקטנות שביצעה במשך עשרים השנים הבאות מיכל לא ממש זוכרת. היא בטוחה שהיו פה ושם גניבות מחנויות, והיא זוכרת שמדי פעם הייתה "מפלחת" את כרטיס האשראי של אימא שלה ומוציאה בכל פעם בדיוק 600 שקלים - הסכום שאותו אימא שלה הייתה מושכת - אבל שום אירוע ספציפי לא נחרת בזיכרונה. עד לפני כעשור: באותו יום היה אמור אביה של מיכל, שכבר הייתה סטודנטית, לאסוף אותה ממרכז תל אביב, והיא החליטה לשרוף את הזמן עד הגעתו בסיבוב בדיזינגוף סנטר.
"אני זוכרת שנכנסתי לסופרפארם ויועצת היופי שם נתנה לי לנסות איזה ליפסטיק. אני זוכרת שהוא היה יקר ושיועצת היופי התנשאה עליי ולא הרפתה ממני, וזה עורר בי כעס וכל מה שהרגשתי היה שאני לא ראויה לליפסטיק הזה. ואז היא הסתובבה, וברגע אחד שמתי את זה בתיק - את הטסטר המסכן הזה, כן? - ואז הבנתי שאני חייבת לצאת משם מהר. הרגשתי ריגוש נורא חזק כשהצלחתי לצאת מהחנות בלי להיתפס, אבל אז, על המדרגות, הרגשתי יד כבדה על הכתף".
קב"ט החנות הורה למיכל להתלוות אליו ודרש ממנה להוציא את הליפסטיק מהתיק. בתחילה היא הכחישה שהיא גנבה משהו, אבל אחרי דקות ספורות היא הודתה, בעיקר כי חששה שאביה ידע מהסיפור. "הקב"ט אמר לי שיוותר לי הפעם, אבל שהוא לא מרשה לי להיכנס יותר לסניף הזה בחיים".
הפחד, והמבוכה האדירה שבחוויית ההיתפסות, גמלו את מיכל מהנטיות הקלפטומניות שלה. במהלך עשר השנים האחרונות, היא אומרת, היא לא גנבה דבר: "אני חושבת שהמפגש עם האפשרות שממש יתפסו אותי גמל אותי מהעניין הזה. אני גנבת מצוינת, אם יורשה לי לומר. הייתי גם ממש טובה בלזהות סיטואציות שאני לא יכולה לגנוב בהן. היו כמה פעמים שהייתי בדרך לצאת מחנות עם משהו שווה בתיק ואז קלטתי שיש בחנות מצלמות שלא ראיתי קודם, או שאיזה מוכר אולי קלט אותי, ושחררתי. מאוד פחדתי להיתפס".
המחלה | מנגנון הגנה
קלפטומניה היא הפרעה נפשית מוזרה. היא באה לידי ביטוי בגניבה של דברים שהם בדרך כלל חסרי ערך, או שהגנב (וברוב המקרים גנבת - בין 66% ל-89% מהסובלים מהפרעה הן נשים) משתמש בהם. "זו גניבה לצורך גניבה", אומר הפסיכיאטר פרופ' פנחס דנון, מנהל מחלקת המחקר ויחידת הגרייה המוחית במרכז הרפואי באר יעקב, המשמש גם כפרופסור חבר קליני בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב. "לכל אחד מאיתנו יש נטייה להתמכרות כזו או אחרת. מבחינת שכיחות, התמכרויות נפוצות בהרבה הן התמכרות לאוכל, התמכרות למין והתמכרות להימורים, אבל גם קלפטומניה קיימת. אני למשל בחיים לא עישנתי וזה לא עניין אותי, אבל לך תסביר למה אני לא נהנה מזה".
בעוד שההתנהגות הקלפטומנית תוארה כבר ב-1816, במשך שנים היא לא זוהתה כהפרעה שעומדת בפני עצמה. תאורטיקנים פסיכואנליטיים, אומר דנון, טענו במשך השנים שקלפטומניה מבטאת הגנה של האגו בפני חרדה, תחושת הזנחה בילדות או חוויה של פגיעה רגשית. תיאוריות אחרות ראו בקלפטומניה ביטוי סמלי לקונפליקטים ולדחפים לא-מודעים, כמו דחפים מיניים, חרדת סירוס וקנאת פין. דיווחים על תחושת ריגוש מיני או על אורגזמה בעת ביצוע הגניבה, ודיווחים על חוסר תפקוד פסיכו-מיני בחולי קלפטומניה, תומכים בתיאוריות הקושרות את התופעה לשלבים הראשונים של ההתפתחות הפסיכו-מינית.
עדויות לכך שקלפטומניה שכיחה יותר בקרב אנשים הלוקים בהפרעות פסיכיאטריות אפקטיביות או טורדניות-כפייתיות הביאו להנחה בדבר קיום קשר בין הופעתה של קלפטומניה להפרעות מצב רוח, ביניהן גם התקפי מאניה. חוקרים אחרים טוענים כי גניבה אינה הפרעה בשליטה בדחפים, ומשייכים אותה להפרעות טורדנות כפייתית, דוגמת הפרעות אכילה, קניינות כפייתית, הימור כפייתי ותלישת שיער כפייתית. כמו בהפרעות אלה, אקט הגניבה נועד להרגיע מחשבות טורדניות ולחץ נפשי שבו נתון הקלפטומן. לאחר הגניבה ותחושת הסיפוק שנלווית אליה (בהנחה שהקלפטומן אינו נתפס) הלחץ הנפשי עשוי להיעלם לתקופות ארוכות, לעתים לשנים ארוכות.
אין ספק שהגניבה נעשית כדי ליהנות מהריגוש שבמעשה האסור, אולם עולם הפסיכיאטריה לא לגמרי סגור על הסיבות המדויקות לכך שאדם אחד יפתח קלפטומניה בעוד שאדם אחר יפתח התמכרות לסמים או להימורים.
הכלכלה | לא לזלזל בנזק
משום שהקלפטומנים בדרך כלל אינם גונבים דברים רציניים, מערכת המשפט מאוד סלחנית כלפיהם, ולכן קשה לאמוד את שיעורם המדויק באוכלוסייה. עם זאת, על-פי כמה מחקרים שנעשו בעולם המערבי, כ-0.6% מהאוכלוסייה סובלת מההפרעה. נשמע מעט? אולי, אבל קשה להמעיט בנזק הכלכלי האדיר שיש להפרעה הזו, שלעתים נתפסת כ"שובבה".
מחקר שנערך לפני שנתיים בארצות הברית מצא כי הנזק הכספי שנגרם לחנויות כתוצאה מגניבות עומד על לא פחות מ-14 מיליארד דולרים בשנה. משום שבכל המקרים שבהם גנבים נתפסים, הסחורה מוחזרת אחר כבוד לחנות, המספר הזה כמובן אינו כולל גניבות שנמנעו באמצעות תשומת לבם של עובדי החנויות, מצלמות שקלטו את הגנבים, שערים אלקטרוניים שהפעילו אזעקות וכולי.
פסיכיאטרים אמנם מעריכים כי רק עשירית מכלל הגניבות מחנויות מבוצעות על-ידי קלפטומנים, אולם גם כך מדובר בסכומי עתק - 1.4 מיליארד דולרים לשנה בארצות הברית לבדה. כמה רשתות שיווק גדולות בישראל, שאליהן פנינו בניסיון לכמת את היקף התופעה בישראל, סירבו למסור פרטים.
הסלבס | תולדות המבוכה
בפרפרזה על אמירתו המפורסמת של סטלין, שלפיה מוות של אדם אחד הוא טרגדיה בעוד שמותם של מיליון איש הוא סטטיסטיקה, מעטים חושבים על הנזק שגורמת הקלפטומניה לחברה. האנקדוטות האישיות, בעיקר במקרים שבהם הקלפטומנים הם מפורסמים, ובמיוחד אם הם רחוקים לסבול מקשיים חומריים כלשהם, לוכדות את דמיונו של הציבור. כך, למשל, נטען במשך השנים שפולה בן-גוריון סבלה מקלפטומניה, שלעתים גרמה מבוכה רבה לאנשי לשכת ראש הממשלה. פורסמו אפילו עדויות שלפיהן אחד משומרי ראשה היה נושא "קופה קטנה", שהכסף שבה נועד לפרוע את "חובותיה" כלפי בעלי החנויות שמהן הייתה גונבת.
גם ביחס לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין ישנם סיפורים על קלפטומניה, למרות ניסיונות הקרמלין להצניע את הדיווחים. בביוגרפיה המעולה של העיתונאית מאשה גסן, "פוטין: האיש ללא פנים" (הוצאת ספרי עליית הגג), היא מתארת שני מקרים מדהימים: ביוני 2005, כשפוטין אירח בסנט פטרסבורג קבוצה של אנשי עסקים אמריקאים, הציגו לו עוזריו את רוברט קראפט, הבעלים של קבוצת הפוטבול ניו אינגלנד פטריוטס. קראפט ענד על אחת מאצבעותיו טבעת סופרבול משובצת ביהלום, שקיבל לאחר שקבוצתו זכתה בתואר הנכסף, וזו תפסה מיד את תשומת לבו של המארח. פוטין ביקש מקראפט לראות את הטבעת מקרוב, ענד אותה על אצבעו שלו, ולאחר מכן הסיר אותה, שלשל אותה לכיסו ויצא מן החדר.
האירוע, שהתרחש בנוכחותם של לא מעט אנשים, וביניהם כתבים, עורר כצפוי הדים בעיתונות האמריקאית, אולם לאחר כמה ימים הודיע קראפט לתקשורת כי הוא העניק לפוטין את הטבעת במתנה, וכך מנע מהסיפור לצאת משליטה.
כמה חודשים לאחר מכן, בספטמבר 2005, ביקר פוטין בניו יורק לרגל עצרת האו"ם וניצל את זמנו בעיר לסיור במוזיאון גוגנהיים שבמעלה השדרה החמישית. בשלב מסוים של הביקור הוציאו מארחיו מזכרת, שכפי הנראה נתרמה למוזיאון על-ידי אורח אחר מרוסיה - רפליקה של רובה קלצ'ניקוב מזכוכית שמולאה בוודקה. במוסקבה, כותבת גסן, נמכרת המזכרת לתיירים תמורת 300 דולרים, אולם למרות עושרו האישי האדיר, פוטין נד בראשו לכיוונו של אחד ממאבטחיו, והלה פשוט לקח את המזכרת הקיטשית ויצא מן החדר. המארחים נשארו המומים ונבוכים.
למרות מעמדו הבינלאומי של פוטין, התקרית המפורסמת ביותר שמצביעה על נטיות קלפטומניות היא ככל הנראה סיפורה של וינונה ריידר. ב-21 בדצמבר 2001 החנתה השחקנית האמריקאית היפה, העשירה והמוכשרת את הפורשה החדשה שלה מחוץ לחנות סאקס פיפת' אבניו היוקרתית בבברלי הילס ונכנסה לסיבוב. לאחר שיצאה מהחנות, התברר שבחפציה הוסתרו בגדי מעצבים בסכום של יותר מ-5,000 דולרים. היא הועמדה למשפט, הורשעה, נקנסה וחויבה לעבור טיפול פסיכולוגי. נוסף על כך היא נידונה ל-480 שעות של עבודות שירות למען הקהילה ולמאסר על תנאי. תדמיתה הציבורית - שלא לדבר על הקריירה שלה - ספגו מכה אנושה. רק ב-2006 חזרה ריידר להצטלם לסרטים חדשים.
דוגמאות אחרות לא חסרות. כך, למשל, בשנות ה-70, בשיא תהילתה, נתפסה פעמיים השחקנית המנוחה פארה פוסט כשהיא גונבת בגדים מחנויות. מאוחר יותר היא הסבירה את מעשיה בכך שהיא הרגישה שהיא "לוקחת את הצדק לידיה".
פיצ'ס גלדוף, בתו המפורסמת בזכות עצמה של בוב גלדוף, שמתה במפתיע לפני פחות משנתיים, ככל הנראה הייתה גם היא קלפטומנית. למרות הקריירה המצליחה שלה כבעלת טור וכדוגמנית, ועל אף העושר המופלג שלה, היא נתפסה כמה וכמה פעמים בגניבות. פעם אחת היא נעצרה כשניסתה לצאת מחנות כשהיא לובשת שמלה במחיר 500 דולרים, שעליה לא טרחה לשלם; בפעם אחרת היא ניסתה לגנוב בתיקה בגדים תחתונים מחנות במזרח לונדון; ובפעם השלישית ניסתה ללכת לביתה עם בגדים שבהם הלבישו אותה סטייליסטים באחד מימי הצילום שבהם השתתפה. הסיפורים פורסמו בשעתו בעיתונות הבריטית, אולם נגד גלדוף מעולם לא הוגשו כתבי אישום.
שתי נשים נוספות שככל הנראה סובלות מההפרעה הן יצרניות שערוריות מקצועיות מהוליווד, שהיו מעורבות בעשור האחרון בתקריות מביכות כה רבות, שהגניבות שלהן מצטיירות כלא יותר מאנקדוטות שוליות.
הזמרת בריטני ספירס, שתועדה בשלל תקריות מטרידות שהעידו על חוסר היציבות הנפשית שלה, נתפסה כמה וכמה פעמים כשהיא גונבת פריטים מגוחכים בעליבותם. כשעדרים של צלמי פפראצי מלווים אותה, גם היכולת להכחיש את הגניבות לא ממש עזרה, וכך, למשל, ידוע על מקרה שבו יצאה מחנות בגדים כשעל ראשה בוער כובע שעליו לא שילמה; מחנות סקס, כשעל ראשה בוערת פאה זולה; ומתחנת דלק, כשהיא משלשלת לכיסה מצית שמחירו דולר בודד.
חברתה של ספירס, בעלת נטיות ההסתבכות הקשות לא פחות - השחקנית לינדזי לוהאן - תועדה במצלמת אבטחה של חנות בווניס ביץ' כשהיא גונבת תכשיטים בשווי 2,500 דולרים; היא הואשמה על-ידי מפיקי סדרה שבה השתתפה בגניבת צמידים, שמלות ונעליים. נוסף על התקריות הללו הואשמה לוהאן ב-2008 בגניבת מעיל מפרוות מינק בערך של 11 אלף דולרים, בגניבת שעון רולקס שעלה 35 אלף דולרים ב-2010, ובגניבה של משקפי שמש ושעונים בשווי של לא פחות מ-100 אלף דולרים ב-2012.
התרופה | קודם כול להודות
לחברה קשה לעתים לעשות את ההבחנה בין קלפטומנים לבין גנבים פשוטים. פרופ' דנון אומר שאם האדם עושה שימוש כלשהו בפריטים שהוא גונב, הוא גנב פשוט. אם, לעומת זאת, הוא מסתיר אותם במעין "תיבת אוצר" פרטית, שאותה הוא מחביא בביתו ומדי פעם מסתכל על תכולתה ושואב מכך תענוג - הוא קלפטומן.
סוג הפריטים שהקלפטומנים גונבים הוא נושא שיש לגביו דיון בקהילה המקצועית ושאינו ברור לחלוטין. "בדרך כלל הם גונבים את אותם פריטים באותם מקומות - זו התנהגות חזרתית", אומר דנון. "קלפטומן לא יגנוב היום בושם ומחר יגנוב חליפת ורסאצ'ה. אצל חלק מהאנשים יש לחפצים שהם גונבים משמעות סימבולית, אבל לא אצל כולם. הייתה אצלי, למשל, מורה בבית ספר שהייתה גונבת רק עפרונות מהקלמרים של התלמידים, ואחר כך פשוט זורקת אותם מתחת לעץ בחצר בית הספר. למה דווקא עפרונות? במקרה הזה, היא אמרה שכך היא חשבה שלא ישימו לב לגניבה, כי בדרך כלל יש יותר מעיפרון אחד בקלמר".
חלק מהקלפטומנים מגיעים לטיפול מיוזמתם, וחלק מגיעים על מנת לטפל בהפרעות כמו דיכאון וחרדה, ואז "נפתחים" ומודים בקיומה של בעיית הגניבה שלהם. חלק אחר מגיע לטיפול לאחר שאובחנו כקלפטומנים על-ידי רופאים אחרים, על-ידי בני משפחה או חברים ששמו לב לנטייה הבעייתית, או במקרה הגרוע יותר - לאחר שנתפסו, הועמדו לדין וחויבו על-ידי בית המשפט לעבור טיפול פסיכיאטרי. דנון מספר, למשל, על מטופל מסוים שחזר אליו לטיפול ספציפי בקלפטומניה שלו רק לאחרונה, אף שהוא אובחן כקלפטומן כבר לפני שנתיים. אותו מטופל סירב להכיר בבעיה, אולם כשנוכח שהדחף שלו לגנוב מגיע גם לסביבתו הקרובה, הוא פחד שייתפס, יפגע בקשריו החברתיים ויישאר בודד. הוא הודה בפני עצמו בכך שיש לו בעיה שהוא אינו יכול לשלוט בה, ופנה לקבל טיפול.
ההתערבות הטיפולית בקלפטומניה נעשית בדרך כלל באמצעות שילוב של טיפול פסיכולוגי ותרופתי. על-פי הספרות המקצועית, טיפול התנהגותי משיג תוצאות לא רעות, אולם בשנים האחרונות - ולאור שיוך הקלפטומניה לקשת ההפרעות הכפייתיות טורדניות וקשירתה לחרדה ולדיכאון - מקובל גם לתת לסובלים מההפרעה טיפול באמצעות נוגדי דיכאון ממשפחת ה-SSRI. ככלל, ככל שההפרעה מאובחנת בשלב מוקדם יותר, סיכויי ההצלחה בטיפול עולים, ונמנעת החמרה במצב המטופל שתנבע מתחושות אשם.
עם זאת, סיכויי הריפוי - או הגמילה - גוברים באופן ניכר כשהיוזמה לטיפול בבעיה מגיעה מהמטופל. "אם הם מגיעים כדי לרצות את השכן או את המשפחה או את המשטרה - הם בדרך כלל לא יצליחו", אומר דנון. זה עניין של 0% או של 100%. אין באמצע".