בעוד שנייה, ממש בעוד שנייה, אספר לכם את המעט שיש לספר על יינות לה ז'אמל. אבל לפני שנדבר על היינות, על המקום שממנו הם מגיעים, על האנשים שיוצרים אותם וכל אותם בובע מייסעס נצחיים, שאף שאני כותב עליהם כבר שנים, אני יודע היטב שבעצם אינם מעניינים איש מלבד כמה מאות או אלפי סנובים של יין, שוודאי יעקמו את אפם אל מול היינות שמיד אציג. בקיצור, הייתי רוצה להקדיש כמה שורות לאחד העניינים הכי בנאליים ושקופים בדרך כלל בכתבות יין מסוג זה: מחיריהם של היינות. יינות לה ז'אמל (Les Jamelles) החמודים ישמשו כאן רק מקפצה לפני שנצנח יחד לתוך בריכת הכסף של עולם היין.
חובבי יין אוהבים להתפאר שהצליחו לשים יד על יין מיוחד משאטו מהולל מבורדו, או מדומיין מיוחס מבורגון, מבציר אגדי בברברסקו או של יינן מיתולוגי מקליפורניה. מרוב שיחותיהם נעדר לעתים תכופות עניין פעוט אך רב חשיבות, לפחות למי שאינו חובב יין מקצועי אלא "סתם" אוהב לשתות כוס יין או שתיים עם ארוחת הערב שלו: מחיריהם של אותם בקבוקים.
לפעמים אפילו יתגאו אותם מעריצי יין דווקא במחירו הגבוה של הבקבוק המונח לפניהם, אות ועדות כמעט מוחלטים בעיניהם לאיכותו, איכות שפעמים רבות כלל אינה נהירה להם. שהרי כמה מאיתנו באמת ניחנו באף המסוגל לזהות דומדמניות ולהבדיל ביניהן לבין חזרזרים (Gooseberries). ידעתם שכך קוראים לפרי הזה? ידעתם שיש בכלל פרי כזה? אני לא בטוח שידעתי או שהייתי מסוגל לזהותו גם לו הניחו תמצית שלו מול אפי. וכך אנו נותרים עם תג המחיר. "היין עלה לי 300 (או 3,000) שקל", אומר בעל הבית וכולם מהנהנים בראשיהם, מאשרים שמדובר אם כן ביין גדול.
האמת ניתנה להיאמר, ב-300 שקלים יש מעט מאוד יינות רעים. מעט מאוד. ומי שמסוגל להבחין בהבדלים שבין האיכויות מעל רף מחיר כזה הוא או יינן או מומחה יין, או יחיד סגולה או... שקרן. ומי שיטען שיין שעולה 100 דולרים אינו ערב לחכו הוא כנראה אנין טעם אמיתי או... הבנתם.
עכשיו ככה. אין לי שום כוונה להזנות או להגחיך את המשיכה ליין יותר ממה שהיא מעוללת לעצמה. היא עושה עבודה טובה מספיק. אבל נדמה לי שלעתים קרובות מדי, אנחנו, חובבי היין (כן, גם אני, כמובן. ומי שיטען שאני יורה לעצמי ברגל, שהרי בעוד כמה ימים אכתוב שוב גם על יינות יקרים, צודק), שוכחים את מטרתו האמיתית של היין. לשמח. לקרב בין אנשים, לגלגל שיחה, להתיר חרצובות ולגרש עצבות. ללוות את חיינו. לא להפוך למרכזם.
וכך, נשארנו, כאמור, עם המחיר. כמה כסף הייתם מוכנים להוציא על בקבוק יין פשוט שילווה את ארוחת הערב היומיומית שלכם? כמה כסף מוסרי להוציא על בקבוק כזה, ולקוות שלא יהפוך את כוס היין שליד הפסטה והסלט לטקס מבהיל ומיותר? שוב, איש וכיסו וכוסו, וגם כעסו. וכמובן, אמונתו. אבל לטעמי הפרטי, יין יקר מדי הופך לא רק לנטל כלכלי על רוכשו, אלא גם למועקה קולינרית ואסתטית מסוימת כשהוא משובץ במקום הלא נכון. ליד ארוחת ערב שגרתית, למשל.כל ההקדמה הארוכה והמעט צדקנית הזו, לא נועדה אלא כדי להסב את תשומת לבכם ליינות לה ז'אמל המצוינים, מאזור היין לנגדוק-רוסיון שבדרום צרפת, שאחראי ללא פחות מ-10% מיינות העולם.
את היינות מייצרים החל ב-1991 לורן וקתרין דלייני, אח ואחות שהם נצר למשפחת ייננים, כמה אירוני, מאזור בורגון המהולל והכה מיוחס. היינות שלהם הם יומיומיים, פשוטים, לא מופלאים, כפי שכמה מעמיתיי כבר הספיקו לטעון. שום דבר לכתוב עליו הביתה. רק לשתות אותו בבית. או על שפת הים, או בפיקניק בחורשה. ובעיקר עם חברים. לחיים.
טעימה | יינות לה ז'אמל
סוביניון בלאן 2013. הלבן של לה ז'אמל (זה שנחת אצלנו לפחות) הוא יין חביב להפליא, חומצי ויבש, אבל לא מאוד. עם זאת הפירותיות שלו אינה הופכת לדביקה ולמעצבנת. יוצריו טוענים, תחזיקו חזק, לניחוח חזרזרים (gooseberries) - הלוא הזהרתי אתכם בגוף הכתבה! - לצד ניחוחות מורכבים אחרים, אבל שוב, עזבו אתכם מניחוחות. מדובר ביין כיפי במיוחד. 55 שקלים
רוזה סינסו 2013. הרוזה של לה ז'אמל מיוצר מזן הסינסו (Sinsault), זן קצת פחות מוכר. כאן הוא מצליח לשחק אותה ביופי של רוזה, פרחוני, פירותי וחמוד, ושוב, לא חמוד מדי. 55 שקלים
מורבדר 2011. אדום מלא ורציני מאחד הזנים הקלאסיים של דרום צרפת, פירותי מאוד, קצת יותר מדי לטעמי הפרטי, אבל בלי לחצות את גבול הטעם הטוב. והוא טוב. 55 שקלים
קריניאן 2013. עוד זן דרומי קלאסי שמוצג במלוא תפארתו ביין פשוט וזול שכזה. שום תחכום, אבל גם שום כובד וריבתיות עודפת. רק פרי ועוד פרי והמון שמחת חיים מתפרצת כמו צרפתי דרומי אמיתי. מקסים. 55 שקלים