האלימות שהתרחשה ביום שני בערב בדרבי התל-אביבי זיעזעה אותי. אני כבר בן 50, נדמה היה לי שראיתי כבר הכול. אבל אלימות כל-כך טהורה, כל-כך בלתי מובנת, אלימות לשם אלימות, פורקן יצרים לשם פורקן יצרים, כפי שחוויתי במהלך המשחק עצמו וגם בימים הארוכים שאחריו, מצד כל הצדדים, אם צבעם אדום או צהוב, מקבץ כזה של שנאה, כעס, זעם, סלידה וטירוף חושים - לא ידעתי כבר זמן רב. אולי מעולם לא.
לצידי ישב בני. הוא רק בן 12 וחצי. הוא התכווץ במקומו וביקש שאעביר תחנה. הוא לא יכול היה להכיל את כמויות הרוע והשטנה שנשקפו אליו מבעד למסך הטלוויזיה. כשהבטתי בו הבנתי לפתע כמה חושיי קהו, כמה התרגלתי לקבל את הרוע הזה, כמה נעשיתי כמעט אדיש מול הזדון שהשתולל מולי. חמור מכך, כמה אני עצמי - בקללות שאני יורה לעבר המסך, בתנועות הגוף הפתאומיות, בתסכול שאני מעביר, בכעס שאני מביע - הפכתי לאלים בעצמי. התביישתי.
הקלישאה אומרת שהאלימות בספורט הישראלי בכלל, ובכדורגל בפרט, משקפת את האלימות בחברה שלנו. זה נכון - אבל זה תירוץ קל מדי ופתרון פשוט מדי. כמו גם הבחירה ב"הרתעה". או הדרישה ל"ענישה". בקול רועם ועם הרבה פאתוס.
אלא שההתלהמות הזאת, ששטפה השבוע את כלי התקשורת, אינה שונה בהרבה מההתלהמות ההיא, ששטפה את כר הדשא באצטדיון בלומפילד. לטעמי, זו מזינה את זו. הצעקנות, הבוטות, הדורסנות, ההשפלה, העלבונות, חוסר היכולת להקשיב לאחר, שלא לדבר על חוסר הרצון ללמוד ממנו או להודות שלפעמים הצדק נמצא אצלו, הם חלק מאותו סיפור עגום שלנו, של כולנו. כך מתפוררת חברה. כך היא הופכת לאוסף של שבטים. ושבטים, מטבעם, נלחמים זה בזה. נאבקים על פיסת קרקע או על קרעי תשומת-לב.
הפתרון לאלימות לא נמצא אפוא רק בענישה קשה. כי ענישה קשה עשויה להרתיע לפרק זמן מסוים, אבל אם לא מטפלים בשורשים, העץ, בסופו של דבר, יירקב. וכדי למנוע את הריקבון ולטפל בו כעת, יש להידבר. להיפגש. להקשיב. לשנות לחלוטין את הגישה.
אדם אלים צריך להיות מוקע מן החברה. נוסף לכך שעליו לעמוד לדין ולקבל את עונשו, עליו לעבור סדנה נגד אלימות. עליו להבין את חומרת מעשיו. עליו להפוך למי שיחנך אחרים שלא לנהוג כמוהו. בכך ניתן לו יד ונעניק לו סיוע לצאת ממעגל האלימות.
אנחנו זקוקים לחוזרים בתשובה. אנחנו צריכים את אלה שהיו שם, שהבינו מה עוללו, שהפנימו את חומרת מעשיהם, ומוכנים, באומץ, להודות בטעות, לקבל אחריות ולבנות את חייהם מחדש.
אחריות היא מילת המפתח כשאנחנו מבקשים להקטין ולחסל את התופעה. כי במקום שיש אחריות, אין אשמה. אך גם להיפך: במקום שבו יש אשמה, אין אחריות.
בעקבות הדרבי האלים, רובנו הצלחנו להבחין כי אף לא אחד מהגורמים המעורבים באירועים - החל במשטרה, המשך בקבוצה המארחת, דרך האוהד האלים ואוהדי הקבוצה היריבה, וכלה בשופט המשחק ובאיגוד השופטים ששלח אותו לשם - איש לא קיבל על עצמו אחריות. במקרה הטוב, טען אייל ברקוביץ', המנהל המקצועי של הפועל תל-אביב, שכולם אשמים.
ובכן, לא. לא כולם אשמים. אבל כולם אחראים. עד האחרון שבהם.
ואם הם יעברו מאשמה לאחריות, ייתכן שגם ייצאו בקריאה משותפת לאוהדים - לשוחח, להגיע להסכמות ולטהר את האווירה. אולי מתוך כל הרע הזה יצמח משהו חדש. וייתכן שבמקום שבו שגשגה השנאה ופרחה לה האלימות, נצליח לכונן שלום, פיוס ואפילו אהבה.
כי ספורט הוא, קודם כול, אהבה. אהבה גדולה. של כולנו.