תלוש משכורת תלוש שכר / צלם: תמר מצפי
1. שכר, שכר, שכר. השכר הקפוא והנמוך של רוב השכירים במשק הוא לב הבעיות במשק הישראלי - אנחנו חוזרים ומדגישים זאת לאורך השנים האחרונות, ואנחנו שמחים שהשבוע התובנה הזאת הפכה גם נחלתו של בנק ישראל, רק אחרי שמחלקת המחקר שלו קבעה, לאורך תקופה ממושכת, באופן מוזר למדי ומנותק לחלוטין מהנתונים ומהמציאות, שהצמיחה במשק חלחלה לכל בית והשכר התקוע לתפיסתם של יושבי מגדלי השן בירושלים הוא בכלל הצלחה כלכלית מהדהדת.
אז הנה, מי שעומדת בראש הבנק המרכזי של ישראל, ד"ר קרנית פלוג, הניחה השבוע את בעיית השכר במלוא עוצמתה על השולחן בנאום שנשאה בכנס אלי הורביץ לחברה. היא הציגה כמה סיבות לכך, כמו כניסה מואצת של עובדים לשוק העבודה ללא ניסיון ובשכר נמוך; עלייה בשיעור המשרות החלקיות וירידה מקבילה בשעות למועסק; הפחתת מס הכנסה שהביאה לעליית השכר נטו אבל מיתנה את הלחצים להעלאת השכר ברוטו (במילים אחרות, המעסיקים ראו בירידת המסים הישירים מעין העלאה ו"ויתרו" על העלאות שכר, אלא שבמקביל המסים העקיפים השתוללו וההכנסה הפנויה פחתה והלכה); שינויים גלובליים, עידן הטכנולוגיה והאוטומציה שחיסל מקומות עבודה, העביר אותם למזרח ולחץ את השכר כלפי מטה (תיארנו את המגמה הזאת בטור הקודם).
פלוג דיברה במפורש על "אתגר השכר": צמצום פערי השכר והעלאתו בקרב מקבלי השכר הנמוך. היא ציטטה את השכר החציוני שמרבה לככב פה ועומד על כ-6,000 שקל ברוטו, על-פי נתוני המוסד לביטוח לאומי, והדגישה שהוא נמוך באופן משמעותי מהשכר הממוצע, שעומד על כ-9,500 שקל, שוב, על-פי נתוני הביטוח הלאומי (סוף-סוף נטשה הנגידה את השימוש בנתוני הלמ"ס הלא מדויקים והתייחסה לנתוני האמת). פלוג אמרה באופן הכי ישיר שהאתגר הכלכלי המרכזי שניצב בפנינו בטווח הארוך הוא "להביא את המשק לצמיחה מתמשכת ומכלילה, כלומר, צמיחה שפירותיה מתחלקים בקרב האוכלוסייה כולה".
היא גם הציגה כמה פתרונות, ובכולם כיכבה המילה "פריון", כי פריון גבוה יותר מייצר בדרך-כלל שכר גבוה יותר. אבל זו אולי הבעיה הכי גדולה של מקצוע הכלכלה: לבצע רפורמות כדי להגדיל את הפריון, שבתורו יגדיל את השכר - זה נשמע טריוויאלי ויפה, אבל מתבקש לשאול איך בדיוק עושים זאת, איך בדיוק מייצרים משרות עם פריון גבוה ושכר גבוה, ומה עושים עם תעשיות שבהן הפריון נמוך כביכול.
2. לפני שנתפנה לעסוק בשאלה הכבדה הזאת, החלטנו להמטיר עליכם עשרות נתונים, שקיבצנו בכמה טבלאות. אנחנו מאמינים שאי-אפשר לקיים דיון כלכלי רציני בלי לספק עובדות או נתונים, ואחת הבעיות של השיח הכלכלי בארץ הוא שהוא הפך סיסמתי, אמוציונלי, מכליל ומאשים. נושאים כלכליים כבדים מועברים בדקות בטלוויזיה או במאמרים של 300 מילה בעיתונות, ותמיד עם אינפלציה במילים מפוצצות כמו "קרטלים", "מונופולים", "סקטור ציבורי שמן" ו"סקטור פרטי רזה" וכדומה. זה כמובן קליט, מתסיס, מוכר ועתיר רייטינג. מה עם קצת עובדות? נו, זה ממש לא חשוב.
אז ככה: השכר בסקטור הציבורי גלוי ומפורט מאוד. הדוח השנתי של הממונה על השכר, הכולל את כל הגופים הציבוריים, מציג את ממוצעי השכר בכל גוף ואת רשימת בעלי השכר הגבוה בו. השכר בסקטור הפרטי, לעומת זאת, לא ממש גלוי. ניתן ללמוד עליו באופן כללי באמצעות נתוני הממוצעים והשכר החציוני לכלל המשק. יש יוצאים מהכלל, כמו הסקטור הפיננסי - הבנקים וחברות הביטוח, שחייבים לדווח על השכר הממוצע בהם על-פי חוק (חבל מאוד שאין הרחבה חוקתית בנושא לגבי כל חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה. כך היה אפשר לנתח טוב יותר את מגמות השכר במגזר הפרטי).
בניגוד להכללות הנהוגות, הסקטור הציבורי, שיש בו הגנה תעסוקתית גבוהה יחסית (קביעות), הוא מגוון מאוד עם פערי שכר די דרמטיים. הנה הנתונים שלו:
407 אלף עובדים, זה המספר הרשמי של העובדים בסקטור הציבורי לפי דוח הממונה על השכר. כ-345 אלף עובדים ברשויות המקומיות, בחברות ממשלתיות, באוניברסיטאות, קופות החולים וכדומה, וכ-61 אלף עובדים במשרדי הממשלה ובבתי החולים הממשלתיים.
למה אמרנו מספר "רשמי"? כי יש מספר לא רשמי, של הלמ"ס, שעומד על יותר מ-600 אלף. מה מקור הפערים הגדולים? מקורו בחלקו במספר אנשי הקבע שאינו גלוי (נתון מסווג), אבל הוא ממש לא יכול להסביר את הפער הענק. את הפער הענק מסבירה שיטת הספירה של הלמ"ס, כיוון שהיא מביאה בחשבון גם גופים פרטיים ועמותות שמספקות שירותים ציבוריים (בתי ספר, מעונות יום, בתי אבות וכדומה).
בקיצור, מדובר ככל הנראה בעובדי קבלן שמספקים שירותים ציבוריים. הם לא קבועים, הם לא נהנים מתנאי שכר מפוצצים, אבל מבחינת הלמ"ס הם סקטור ציבורי. בספירה הרשמית, הסקטור הציבורי הוא כ-14% מכוח העבודה במשק, שעומד על כ-3.3 מיליון שכירים. בספירה נדיבה מאוד הוא כ-17%-18% מכוח העבודה (ומקצתו לא מוגן כלל).
בשיח השקרי והטיפשי שהשתרש פה בגלל פחות מחמישית מהעובדים במשק, עובדי הסקטור הציבורי הם שמנים, עצלנים, לא יעילים, בעלי פריון נמוך. כל היתר, יותר מ-80%, מקבלים שכר נמוך, עובדים כמו חמורים, משלמים מחירים גבוהים על כל שירות ומוצר ומסבסדים את השמנים, העצלנים והמושחתים מהסקטור הציבורי. כמובן, אפשר וצריך וגם חובה לקיים דיון על אופן הניהול, היעילות והאפקטיביות של העובדים בסקטור הציבורי (בדיוק כמו שצריך לקיים דיון כזה לגבי הסקטור הפרטי), אבל מכאן ועד ההכללות הללו - הדרך רחוקה מאוד, ובוודאי ההכללות הללו חוטאות למציאות. הן רק משרתות את כל המסיתים שמצאו להם שק חבטות שקל להזדהות עם החבטות בו.
14,109, זה השכר הממוצע (ברוטו בשקלים) בחודש בסקטור הציבורי, לא כולל המשרדים הממשלתיים. במשרדים הממשלתיים ובקופות החולים, השכר הממוצע לא רחוק מכך ועומד על 14,937 שקל. לכאורה, המספר הזה הוא כלי נשק בידי כל המסיתים. הנה, הם אומרים, השכר הממוצע בסקטור הציבורי גבוה מאוד, משהו כמו 40%-50% יותר מהשכר בכלל המשק, שעומד על כ-9,500 שקל, ומשקף את הפער האדיר בשכר ובהגנות בין הסקטור הציבורי לסקטור הפרטי.
עובדתית, זה נכון: יש פער אדיר. אבל כשצוללים לעומקם של הנתונים, אפשר לראות שעובדי הסקטור הציבורי, ברובם, רחוקים מהתדמית שנבנתה להם. ראשית, 3% מהעובדים הם בעלי תפקידים (כלומר, מנהלים), ששכרם הממוצע עומד על כ-27 אלף שקל ברוטו בחודש ואילו 3% נוספים הם בעלי שכר גבוה (כנראה דור א' שנהנה מתנאים מפנקים מאוד) שמקבלים קרוב ל-40 אלף שקל ברוטו בממוצע בחודש. כל השאר, כ-94% מהעובדים בסקטור הציבורי, מרוויחים כ-12,700 שקל ברוטו בחודש.
הנה עוד כמה נתונים שממחישים את מצבו של רוב הסקטור הציבורי: 39% מהעובדים השתכרו פחות מהשכר הממוצע במשק ושכרם למשרה מלאה עמד על 6,016 שקל ברוטו בחודש. שימו לב: שכרו של 40% מהסקטור הציבורי השמן, העצלן והמושחת עומד בדיוק על רמת השכר החציונית במשק כולו! ועוד נתון: 32% מהעובדים מקבלים השלמה לשכר המינימום ושכרם הממוצע למשרה מלאה עומד על 8,230 שקל. הנתון הזה לא רק משקף את השכר העלוב של חלק מעובדי הסקטור הציבורי, אלא גם את השיטה הקלוקלת של מבנה השכר שפוגעת מאוד בעובדים: שכר מינימום שעליו ניתנות תוספות שונות שאינן כלולות בהפרשות הסוציאליות ופוגעות כמובן בקצבאות הפנסיה העתידיות.
השורה התחתונה שלנו היא שחלק די גדול מעובדי הסקטור הציבורי הוא בעל מאפייני שכר דומים לשאר המשק, עם יתרון אחד בולט: קביעות. אין לזלזל ביתרון הזה, אבל כפי שאנחנו לומדים מהנתונים, שכרם של חלק גדול מהקבועים הוא נמוך מאוד.
אלה הנתונים, אבל השאלה שמרחפת מעליהן הרבה יותר משמעותית: מי אמר ש-14 אלף שקל ברוטו לעובד בממוצע לחודש זה "יותר מדי", "מנופח", "לא סביר"? למה איש אינו מעלה את השאלה ההפוכה: איך אפשר להעלות את רמת השכר הממוצעת בסקטור הפרטי לרמה בסקטור הציבורי? איך גורמים לשכר בסקטור הפרטי להתרומם בלי לתת את התשובה הקלה, שלפיה אם בסקטור הציבורי יהיו פחות עובדים שגם ירוויחו פחות, כל השאר, בסקטור הפרטי, ישלמו פחות על שירותים וירוויחו יותר. זה לא עובד כך. בסיסמאות אי-אפשר לפתור בעיות מורכבות כל-כך.
60,279, זה מספר העובדים בחברות הממשלתיות שמככבות תדיר במדורים הכלכליים, בקושי 2% מכוח העבודה במשק. במסגרת איסוף הנתונים הכנו טבלה המפרטת את השכר בחברות הממשלתיות העיקריות וצירפנו עוד גוף מושמץ (המוגדר תאגיד) - רשות שדות התעופה.
אפשר לראות היטב שהשכר הגבוה נמצא בנמלים ובחברת החשמל, נתון שלא מפתיע איש. רפיסות ניהולית, אדישות ממשלתית ושיכרון כוח של ועדים הביאו את החברות הללו להיכן שהביאו. בנוגע לעובדים, שום רפורמה כבר לא תשנה את המצב בטווח הקצר, נהפוך הוא: היא תטיל עוד עלויות (פרישה וכדומה) על התאגיד. מה שיפתור את העניין הוא, תתפלאו, הטבע, או יותר נכון הגיל, שיגרום לאנשים לפרוש בגיל הפנסיה. בעוד 10-20 שנה כבר לא יהיה דור א' עם עלויות שכר מפוצצות, אלא דורות "מתקדמים" יותר עם שכר "מתקדם" הרבה פחות.
רשות שדות התעופה, להבדיל מהנמלים ומחברת החשמל, שומרת על שכר חציוני די שפוי, כ-13 אלף שקל, ובעלי השכר הגבוה שם הם כלל לא אנשי הוועד המסורתי, אלא בעיקר פקחי טיסה עם הסכמים נפרדים (זה משתקף מצוין בפער הגדול בין השכר החציוני לשכר הממוצע).
חברות ממשלתיות בולטות אחרות שייכות לתעשיות הביטחוניות: רפאל, אלתא והתעשייה האווירית הן חברות שמחזיקות את עצמן ולא יושבות כאבן רחיים על תקציב המדינה. השכר שם מכובד למדי, אבל צריך לזכור שהתעשיות הללו כוללות הרבה מאוד עובדי מו"פ, מהנדסים וכד', שהחליפו את השוק הפרטי ואופציה לשכר גבוה יותר, בתנאים "ציבוריים" משיקוליהם הם. אפשר שזו הנוחות, אפשר שזו הקביעות ואפשר שזו גם הגאווה. כן, זו לא מילה גסה. לא פעם ולא פעמיים פגשנו עובדי רפאל, למשל, שהיו שותפים לפיתוח כיפת ברזל. בזמן "צוק איתן" פניהם זרחו, ממש קרנו מאושר.
לגבי המחיר שמשלמים האזרחים האחרים: ההשפעה של השכר המנופח בנמלים על יוקר המחיה הוא שולי עד לא קיים (כדאי לבדוק את הרווחיות של היבואנים); ההשפעה של השכר המנופח בחברת החשמל על מחיר החשמל היא שולית ביחס לעלות הפקת החשמל (הגז הטבעי חסך ויחסוך לחברת החשמל הרבה יותר מכל רפורמה, עם כל הוויכוחים על המונופול של יצחק תשובה ונחיצות הפיקוח על המחיר. אגב, הוא גם חוסך מיליארדים לתעשייה ויחסוך עוד מיליארדים לתעשיות בינוניות אם סוף-סוף יתחברו לצינור.
פריון: זו הסיסמה של הכלכלנים, צריך להעלות פריון, חייבים להעלות את הפריון כדי להעלות את השכר. כל כלכלן יזמר אותן זמירות ויספק אותם פתרונות: "רפורמה" בשוק העבודה, הכשרות מקצועיות, חינוך וכדומה. צריך להפגיש כמה כלכלנים עם עובדים בתעשיית השירותים, הניקיון או קופאיות בסופר (מה הם יגידו להם? שהתפוקות שלהם נמוכות? שצריך להכניס אמצעים טכנולוגיים כדי לשפר את תפוקתם?) כדי להבין שכל הסיסמאות על פריון במקרה שלהם לא ממש עובדות.
נהפוך הוא. הגדלת הפריון במקצועות השירותים עלולה דווקא לשלוח אותם הביתה. הדרך היחידה להתמודד עם בעיית השכר הנמוך במקצועות הללו בטווח הקצר היא אחת ויחידה: להעלות את הרף, כלומר להעלות את שכר המינימום. זה עומד לקרות וחייב לקרות. שכר מינימום של 4,300 שקל הם בדיחה. בטווח הארוך יותר, פריון גבוה יותר ושכר גבוה יותר יהיו רק אם מדינת ישראל תתחיל לבצע השקעות מאסיביות בתעשיות היצוא ותביא להרחבתן. בסופו של דבר זה מאוד פשוט: הכוח של הרווחים בתעשיות הללו מאפשר למעסיקים לשלם יותר ולהיות הרבה פחות קפוצי יד. כמה פחות? זה תלוי בכל מעסיק.
הסקטור הפרטי: למה משלמים בסקטור הפרטי כל-כך מעט? התשובה מאוד מורכבת ויש לתופעה הזאת הסברים שונים. ראשית, יש מעסיקים שיכולים לשלם יותר ובוחרים לשלם כמה שפחות כי נקבע רף מאוד נמוך (שכר מינימום). יש תעשיות שלא מצליחות להתמודד עם כוח האדם הזול במזרח, דועכות לאט-לאט ולוחצות כל הזמן את העובדים. ויש תופעה מכוערת, של עובדי קבלן, שהשתרשה במשק הישראלי, שהיא פשוט שוק ענק של עבדים. למדינה היה אינטרס שזה יקרה (הרי צריך להיות יעילים), ההסתדרות שתקה שנים על גבי שנים, ואז נוצר מעמד של עובדים חסרי הגנה לחלוטין. רק בשנה-שנתיים האחרונות ההסתדרות התעוררה מעט, אבל שוק העבדים הזה כבר התנפח לממדים מפלצתיים (אגב, גם בהיי-טק).
הסקטור הבנקאי: צירפנו לטור טבלה של פילוח השכר בסקטור הבנקאי (שוב, הוא היחיד שגלוי ולכן ניתן לנתחו). בבנקים יש מאפיינים דומים מאוד לסקטור הציבורי, או לפחות היו: קביעות, ועדים דומיננטיים ומצד אחר תעשייה רווחית בבסיסה. במקביל, יש טענות על כך שאת השכר הגבוה במערכת משלמים הצרכנים, במחירים גבוהים מדי.
שוב, גם במקרה הזה הטענה הזאת פשטנית ומכלילה. אכן, בגלל שיטת הטייס האוטומטי בבנקים, שהעניקה תוספות שכר אוטומטיות של 4%-5% מדי שנה, נוצרו עיוותים רבים, שבהם עובדים בתפקידים זוטרים יחסית הגיעו לרמות שכר של 50, 60, 70 אלף שקל ואף יותר. בסה"כ, בין כ-46 אלף עובדי הבנקים, כ-1,600 מרוויחים יותר מ-36-37 אלף שקל ברוטו בחודש, ובסך הכול כ-10,000 עובדים במערכת מרוויחים יותר מ-22 אלף שקל ברוטו.
שכבה מאוד גדולה בבנקים, למעשה כ-80% מהעובדים, מרוויחה שכר די שפוי, גבוה אמנם מהממוצע במשק, אבל די סביר. יתר על כן, כל התייעלות שהייתה בבנקים - ואפשר לראות זאת מצוין בבנק מזרחי טפחות, שבו הצליח אלי יונס לדכא את הצמיחה בעלויות השכר - לא שיפרה בהרבה את מצבם של הצרכנים, אבל שיפרה דרמטית את מצבו של יונס עצמו, חבורת המנהלים סביבו וכמובן את מצבם של בעלי השליטה בבנק, משפחת עופר ומשפחת ורטהיים.
צביעות (1): הפרופסורים לכלכלה
לא פעם ולא פעמיים אנחנו שומעים פרופסורים לכלכלה, במיוחד מהאוניברסיטה העברית, מדברים גבוהה גבוהה על הסכנות שבהעלאת שכר המינימום, על הפריון הנמוך בסקטור הציבורי, על בעיית הקביעות בו ועוד. הם רק שכחו דבר אחד: להתבונן במראה. הם עצמם שייכים לסקטור הציבורי, הם עצמם נהנים מקביעות, הם עצמם נהנים מפנסיה תקציבית והם גם מחלטרים מהצד בכל מיני עמותות שוחרות צדק ודמוקרטיה וכל המילים היפות הללו.
אתמול (ה') התראיין ב"כלכליסט" אשר טישלר, דיקאן הפקולטה לניהול באוניברסיטת ת"א הפורש. הוא אמר שהאוניברסיטה העברית היא מוסד שפשט את הרגל מזמן. הוא צודק, וציינו זאת בעבר: באוניברסיטה העברית יש נטל כבד של הוצאות על פנסיה תקציבית. אז הנה, גם את הפרופסורים לכלכלה באוניברסיטה העברית אפשר לכנות שודדים של הקופה הציבורית ולומר שהם חיים על חשבון כספי משלמי המסים. למה איש לא מטיח זאת בפניהם?
צביעות (2): הטאלנטים של התקשורת
לא פעם ולא פעמיים אנחנו שומעים וקוראים "טאלנטים" (בעיקר מונח שהם המציאו לעצמם) בתקשורת שמצדיקים את השכר הגבוה שהם מקבלים כי זה "מגיע להם" ובמקביל מלהגים גבוהה גבוהה על האי-שוויון בישראל, פערים חברתיים וקפיטליזם של מקורבים. ניחא שהפערים בארגונים שהם מייצגים גדולים וזה ממש לא מעניינם, אבל יש עניין גרוע בהרבה: הם מייצגים ארגונים תקשורתיים שמחקו עשרות מיליונים בבנקים ומציגים את עצמם כמייסדים של משהו, בדיוק כמו נוחי דנקנר, והם ממשיכים לטוס ביזנס, בדיוק כמו נוחי דנקנר.
וגרוע מכול: הם פועלים מאחורי הקלעים באגרסיביות כדי למנוע את זליגת המידע הזה, כי אז זה יחשוף את פרצופם המכוער: כן, גם הם שדדו בסופו של דבר את הקופה הציבורית. כן, גם הם עשו תספורת, כן, גם הם למעשה חיים על חשבון הציבור. אין ספק, צריך להקים ועדה נוספת לפירוק הריכוזיות - לפירוק ריכוזיות הצביעות וההתחסדות.
